ישראל בתקשורת הערבית: סילוף שיטתי

אפתח בברכת שלום למדינת ישראל ולעם היהודי - שאותו אני רואה כידיד אמת. כסופר וכעיתונאי מכוויית, אשר עוקב אחר טרור הסכינים והאבנים הפלשתיני והפשעים של הפלשתינים נגד חיילי צה"ל ונגד אזרחים ישראלים וילדים חפים מפשע, איני יכול שלא להביע את תמיכתי בכל הפעולות האזרחיות והצבאיות שמדינת ישראל החופשית והעצמאית עושה לצורך הגנה לגיטימית על חיי אזרחיה ועל אדמתה ועמה.

מפליאה אותי השתיקה של הקהילייה הבינלאומית על פשעי הטרוריסטים הפלשתינים נגד העם הישראלי, כמו שמפליאה אותי המחאה של אותה קהילייה בינלאומית נגד הזכות החוקית של ישראל להגנה על אדמתה ועל חייליה ועל עמה, ונגד זכותה הלגיטימית לחיות ולהישאר ולעמוד איתן על הקרקע.

התקשורת הערבית לקתה בטמטום ובשיטיון, ואיבדה את יכולת ההבחנה. המילים תבונה והיגיון כבר אינן חלק מהלקסיקון שלה, והיא נחותה ולוקה בשכלה. היא מחשיבה את קורבנות הקרבות בעיראק, בסוריה, בלבנון, בתימן וכו' בתור "הרוגים", בעוד רק ההרוגים מבין המחבלים הפלשתינים ברצועת עזה והגדה המערבית - רק הם נקראים "שאהידים". התקשורת הזו, המוטה לטובת חבורת האנשים המכונים "פלשתינים", זונחת כל עניין אנושי או ערבי או מוסלמי, ומייחסת את השהאדה (מות קדושים בשם האמונה באל באיסלאם) אך ורק להם.

מאות אלפי מוסלמים נהרגים בכל יום ברחבי העולם במלחמות ובסכסוכים פנימיים - בעיראק, בסוריה, במצרים, בתימן, בהודו, בפקיסטן, במיאנמר, בפיליפינים, בסין ובנפאל - אך התקשורת הערבית הלוקה אינה מכנה אף אחד מההרוגים בשם או בתואר "שאהיד". אך אם נופל חלל או נהרג פלשתיני בתאונת דרכים או בקטטה או מירי בחתונה - אז התקשורת הערבית מריעה לו ונותנת לו, באופן שקרי ומסולף, את השם "שאהיד".

מדוע כאשר טרוריסטים ורוצחים פלשתינים, שאוחזים בסכינים ובאבנים, נהרגים על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל - שנאלצים לפתוח עליהם באש במקרים של הגנה עצמית לגיטימית - הערוצים הערביים הנחותים האלה מסלפים את האמת וקוראים למחבלים הפלשתינים בשם שאהידים? ובאיזו זכות הם זכו לדרגה הנעלה הזו, בעוד הם טרוריסטים רוצחים ופושעים? ארורים הם הערוצים הערביים שמסלפים ומעלילים, ומאדירים את הרוצחים ואת המחבלים ואת הפושעים הפלשתינים, ומייחסים להם את תוארי השהאדה באופן בלעדי.

ולסיום: אין זה קל לכותב ערבי להגיע אל התקשורת העברית, ולכן אני מודה לד"ר אדי כהן מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן בישראל, אשר סייע לי להעביר את דבריי.

הכותב הוא סופר ועיתונאי כוויתי בעל טור קבוע בעיתון "אל־וואטן".

תורגם מערבית על ידי ד"ר אדי כהן