זועקת, כדי למנוע עוד אסון

לו היתה לי משאלה אחת בלבד לבקש, הייתי מבקשת שאותו ערב אביבי מלפני כחצי שנה יהיה עוד ערב שגרתי בביתנו שבאשדוד, כזה שאיש אינו זוכר. באותו יום, בתי בת ה־6, אגם אביגיל, שיחקה בבלוני מים בביתנו. המשחק התמים הפך לאסון כבד כשאגם הכניסה את אחד הבלונים לפה ובטעות גם בלעה אותו. זמן קצר אחר כך כבר היינו בחדר הטראומה של בית החולים קפלן. הודעת הרופאים שאגם נפטרה מצאה אותי מתעלפת על רצפת בית החולים, מתעוררת רק כדי לראות אותה בפעם האחרונה, את הילדה השמחה ומלאת החיים שלי, הטובה והתמימה, כשהיא כחולה לגמרי, ללא רוח חיים.

איך נפרדים מילד שלך? איך אפשר בכלל לחזור הביתה בלעדיו? איך אי פעם מצליחים למלא את החלל הבלתי נתפס הזה, ואיך משתחררים מתחושת האחריות האישית למה שקרה לו?

אם הייתי מודעת לסכנה מבעוד מועד, המוות של אגם היה כנראה נמנע. אבל לא ידעתי, אף אחד לא אמר לי, אף אחד לא הזהיר. את ההלוויה אני זוכרת במעומעם, מבעד מסך של דמעות. קיוויתי שאני בתוך סרט רע, אבל ידעתי שהסיוט הזה הוא מעכשיו חלק שלא יימחק לעולם מחיי, ממי שאני, וממה שמשפחתנו תהיה בעתיד. וגם אם החיים נמשכים ומושכים אותך איתם, תמיד בסוף תמצא את עצמך, בלעדיה, ביום ההולדת של גיל 7, 12, 18, או 30, חושב עליה.

אני כותבת את המילים האלה בידיעה שאיני לבד. שאלפי הורים כמוני חיים פה בינינו, כל אחד והכאב שלו, כל אחד וזיכרונותיו. כל אחד והמשא שהוא סוחב איתו לכל מקום. ואין לו למי לבכות ובפני מי להתריס, הרי "אסונות קורים". אבל יותר מכך, אני כותבת את הדברים האלה עבור ההורים הבאים, אלה שעוד לא יודעים שזה הגורל שמחכה להם, אלה שלא חושבים על זה בכלל, כי לפני שזה קורה - אנחנו לא באמת מוטרדים, מה כבר יכול לקרות? "יהיה בסדר", כולנו אופטימיים, "לי זה לא יקרה". אבל "בטרם" הוא הזמן החשוב באמת, כי למרבה הצער זה דווקא כן יקרה: לפי הסטטיסטיקה בכל שנה נמחקת שיכבה שלמה בבית ספר - כ־120 ילדים, שנהרגים בלי סיבה. מוות מיותר כל כך, כמו מותה של אגם שלי. על הילדים האלה ועל הוריהם, על הקורבנות הבאים - אני מדברת.

אני קוראת לכל ההורים - תדרשו בטיחות! יש מה לעשות: התוכנית למניעת היפגעות ילדים, אותה תוכנית שהתקבלה בהחלטה ממשלתית אך לפי שעה לא מיושמת בפועל, היא משימה לאומית מצילת חיים. לא פחות. האם היא תמנע לחלוטין תאונות ואסונות? מובן שלא, תאונות ימשיכו להיות חלק מחיינו. אך היא תפחית את מספרן באלפי מקרים בשנה, ותחסוך עשרות מקרי מוות, ועל אלה שבכל זאת ייפגעו - לפחות נוכל להגיד שעשינו משהו כדי למנוע.

את התוכנית הזאת צריך לממש היום, או בעצם אתמול. אתם יודעים מה? אולי לפני שנה. אם זה היה קורה אז, יש סיכוי שעכשיו במקום לכתוב את הטור הזה, הייתי מתכוננת לצאת לאסיפת הורים.