"תקרת הגברים" באקדמיה

לפני כשנתיים, בכנס "נשים מנהיגות בעולם האקדמיה" שנערך בסין, אמרה נשיאת אחת האוניברסיטאות: שיעור הנשים בעולם האקדמי עדיין נמוך משיעורן באוכלוסייה, וככל שעולים בסולם הדרגות כך מספרן יורד ורק מיעוט מהנשים מגיע לתפקידי ניהול בכירים. גם בישראל, למרות העובדה שמתוך כלל הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות לכל התארים נשים הן יותר ממחצית הסטודנטים - הן מהוות רק כ־29% מכלל חברי הסגל האקדמי. ומספר זה נמוך ביותר, בהשוואה למדינות מערביות שונות. בישראל גם פוחת מספר הנשים באקדמיה ככל שהדרגה גבוהה יותר, והנשים המכהנות כפרופסוריות מן המניין הן רק כ־%16.

עובדות אלו מסבירות את פערי השכר באקדמיה, שבה ההבדלים בין גברים לנשים אמורים להיות קטנים יותר מבמגזר הציבורי. הואיל ונשים אינן מקודמות כגברים לדרגות בכירות והן זוכות לתוספות ותק מאוחרות - לרבות תוספות מחקר פחותות - ברור כי שכרן הממוצע נמוך משכר הגברים באקדמיה. הדבר מעורר תמיהה, שהרי מוצהר באקדמיה כי קנה המידה לשיפוט הוא המצוינות, ומכאן מתבקש שוויון.

תחילת הדרך בעולם האקדמי מאופיינת בשוויון. גברים ונשים מתחילים את הקריירה האקדמית שלהם באותה דרגת מרצה, הכשרתם ותאריהם דומים. הם עוסקים במחקר ובהוראה ולכאורה יש להם הזדמנויות שוות להתקדם לדרגות בכירות. אך לא כך הם פני הדברים. לא רק השילוב הבעייתי בין דרישות והתנהלות המערכת האקדמית לבין אילוצי המשפחה עוצר את הנשים. גם דעות קדומות ודפוסי חשיבה ופעולה מסורתיים, אתוס גברי ודימויים מנציחים את ההעסקה המועדפת ואת קידום הגברים על פני הנשים.

נשים באקדמיה, לפי החוקרת נינה תורן, סובלות באופן זה או אחר מסטריאוטיפים, מהדרה ומבידוד, אשר אופייניים בדרך כלל להפליה של מיעוטים. הרי עד היום יש כאלו הסוברים כי הנשים אינן רציונליות, אינן עצמאיות ואין להן מחויבות כמו לגברים בעבודה האקדמית־המדעית. הן ה"אחרות", השוות והמוערכות פחות, ולפיכך מעמדן נמוך.

כיצד ניתן להסביר, למשל, את מספרן הדל של הנשים החברות באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (הגוף הבכיר בקהילה המדעית בישראל)? עם הקמת האקדמיה בשנת 1961 נקבע כי יהיו בה עד 50 חברים מתחת לגיל 75, אך לא נאמר דבר על מספר הנשים ועל הצורך בשוויון מגדרי. וכך, עד ראשית שנות ה־90, נבחרו שתי נשים בלבד לאקדמיה הלאומית, ועד שנת 2000 נוספו לה שלוש נשים ובהמשך מספרן הגיע לשמונה מתוך 105! האם זה יהיה מוגזם לשער כי חבר מביא חבר?

בוויכוח אשר לו הייתי עדה לאחרונה אמר פרופ' ממוסד אקדמי מכובד כי לנשים, באופן טבעי, תפוקה מדעית נמוכה משל גברים. טענתי כי גם כאשר רמת הפוריות המחקרית של נשים דומה לזו של גברים הן אינן מקודמות כמו הגברים. זאת, אף על פי שלעתים הנשים עולות על הגברים בהישגיהן המחקריים משום שהן חשות, תמידית, כי עליהן להוכיח את עצמן כדי להתקדם, וכי השיפוט לגביהן מחמיר יותר מאשר בנוגע לגברים וכי הדרתן מן הרשתות החברתיות של הגברים העמיתים פוגעת ביכולתן לצבור הון מקצועי. דעתי בוויכוח לא התקבלה על ידי כלל הגברים, אף על פי שציינתי כי אוכל להביא מחקרים התומכים בה. חלקם אף התקשו להאמין שיש מחקרים "רציניים" בנושא, הנראה בעיניהם כשולי. הנשים כולן הסכימו ואף פירטו את המשוכות העומדות בפני נשים באקדמיה. אז מדובר ב"תקרת זכוכית" או ב"תקרת גברים"?

למרות כל זאת, ואף על פי שיש עוד רבות לשפר ולקדם, אוכל לציין קרן אור אחת בזכות האקדמיה הישראלית הצעירה למדעים שנמצאת בשלבי הקמה. האקדמיה הצטרפה למגמה העולמית, ובין החברים והחברות בה בולטת בעיקר קבוצת הנשים. מדובר בנשות מדע צעירות ומצטיינות המסמלות את השינוי שאנו מייחלות לו לעתיד.

הכותבת היא יו"ר האסיפה הכללית של ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות (ור"מ) ורקטור האקדמית עמק יזרעאל