במקום להקים ישובים חדשים חזקו את הקיימים

היום התקיימה ועידת הנגב בירוחם, כשנושא הועידה היה עתיד הנגב, ומטרתה לדון בנושאים חשובים כמו דיור בר השגה, חינוך, תעסוקה ועוד. על פניו, נשמע טוב ומבטיח, אך קשה להתעלם מהציניות שבדבר. הדרום כבר שנים רבות מתמודד עם קשיים רבים - ביטחון, היעדר מקומות תעסוקה ברי הכנסה והשקעה בחינוך בין הנמוכות בארץ הן רק חלק. הועידה הזו מתקיימת מדי שנה וחצי, ובכל פעם אנחנו שומעים דברים יפים, אבל מה באמת קורה בפועל? מה נשתנה?

בואו נסתכל על כל מה שקרה כאן רק בשנה האחרונה: אושרה הכרייה בשדה הפוספטים הסמוך לערד שתחריב את העיר שגם ככה נמצאת בקריסה, ואת חייהם של תושבי הפזורה הבדואית. ההחלטות השונות להעברת מפעלים מזהמים לדרום- למשל, של חברת אלקון ודליפת הברום בסמוך לדימונה לפני כמה שבועות. וכמובן, ההחלטה מנובמבר האחרון על הקמה של חמישה יישובים חדשים סביב דימונה, באר שבע, אופקים, ירוחם וערד.

זה נשמע מגוחך- מצד אחד הממשלה מתנהגת כאילו היא חושבת על הפריפריה ושמה אותה בראש סדר העדיפויות. אבל באותה נשימה היא מקדמת מדיניות מפלה שמזכירה את ימי קום המדינה ולמעשה משעתקת ומשמרת את אותם פערים שקיימים בין המרכז לפריפריה. זה נכון שחשוב לדבר על עתיד הנגב, וכן יש מגמות של שגשוג וצמיחה בשנים האחרונות, אבל כל אלו ייבלמו אם המדיניות תישאר אותה מדיניות, אם הדיבורים יישארו דיבורים ולא יהפכו למעשים. שום דבר לא ישתנה אם לא תקום מנהיגות אמיצה שמבינה שהנגב הוא העתיד של המדינה, ושצריך להשקיע בהחלטות שהן ארוכות טווח ולא פלסטרים.

מספיק להסתכל על פרויקט שיקום השכונות שהתפרסם עכשיו. מצד אחד, זהו בהחלט פרויקט מבורך כי כן קיימת התמקדות בפריפריה והבנה שהיא דורשת השקעה. וכן, 280 מיליון שקלים זה סכום מכובד, אבל הוא מתגמד לעומת 5 מיליארד השקלים שהממשלה מתכוונת להשקיע בחמישה יישובים חדשים. היישובים האלה הולכים להיות בעלי אופי כפרי- קהילתי עם בתים צמודי-קרקע. כל מי שיגור שם זה אנשים שמסוגלים להחזיק רכב פרטי אחד לפחות. כמו שראינו כבר בעבר בדרום, יישובים אלה לוקחים את האוכלוסייה העמידה מהערים הקיימות ומחלישים אותן. דוגמה מובהקת לכך היא היישוב כרמית, שלקח לדימונה 30 משפחות.

לא יתכן שבעודנו בשיאו של משבר דיור, הממשלה מקדמת תכניות שלא רלוונטיות לרוב האוכלוסייה, לא מסייעות בשום צורה לפתרונו ושלמעשה משרתות את אותו מיעוט שתמיד נהנה מסיועה של המדינה. מי שמפסיד פה זה מי שמפסיד תמיד. כבר עכשיו ישנם יישובים רבים שקיימים בדרום- מושבים, ערים, קיבוצים, שיש בהם מקום ושרק משוועים לעוד אנשים שיבואו לגור בהם. למה לא להשקיע באנשים שחיים כאן כבר שנים? למה לא לתת להם את ההזדמנות השווה כמו שיש לתושבי המרכז? למה לא לשים אותם בראש סדר העדיפויות- לשם שינוי?

ביחד עם ה״לא״ צריך להגיד מה ״כן״. ובכן, צריך שהמהלכים האלו יהיו כאלו שמחוברים לקרקע, ומונעים מאינטרסים של הציבור שסופג את ההשלכות של אותן החלטות ממשלתיות ומאותן הצהרות חסרות תוכן. יתרה מזאת, ראשי הרשויות צריכים להיות חלק משמעותי מכל ההחלטות האלו.

כולי תקווה שמועידת הנגב תצא הבשורה של מדיניות חדשה, המקדמת תהליכים והחלטות ארוכי טווח ולא פלסטרים. מדיניות שמקדמת תעסוקה ברת הכנסה בדרום, פתרונות של דיור בר השגה, התחדשות עירונית, חיזוק משמעותי של מערכת החינוך, שיפור שירותי הבריאות. האפשרויות הן רבות, רק צריך להוריד את העיניים לשטח ולהתחבר למציאות.

הכותבת היא מובילת המאבק לחיזוק ערי הנגב מטעם ארגון "מגמה ירוקה"