הניצולים - הגיבורים שלנו

ילדותי עברה עלי בבני ברק. דירת שיכון סטנדרטית בשכונה טיפוסית של יוצאי מזרח אירופה, לפני עידן ההתחרדות. שנות ה־60 המוקדמות. בעיניים של ילד בן 4 זכורים לי השכנים וקרובי המשפחה כמבוגרים מאוד. התקשיתי לדמיין שאי פעם הם עצמם היו ילדים. גם בעל המכולת נתקבע בתודעתי כ"זקן", והוא רק בן 36. מזווית הראייה שלי יכולתי להבחין מתחת לשרוול שלו במספר הכחול־ירוק החקוק על זרועו הגרומה. ידעתי שעל המספר הזה אסור לשאול. וגם לא על שושנה וייס, שמתעוררת באישון ליל בזעקות שבר שנשמעות מבעד לתריסיה המוגפים תמיד. אלה ואחרים, וכמותם גם הוריי, היו הנוף האנושי בשכונה, ועל הנוף הזה כיסתה עננה קודרת שכמו נכתב עליה "ניצולי שואה". העולם הזה נגלה לעיניי בהדרגה, מזוויות ראייה מתחלפות, בהתאם לשלבי התבגרותי.

במשך השנים היו אלה גם סרטי הקולנוע והסדרות שתרמו לעולם ייצוג נוסף של הבלתי נתפס. "שואה" ב־1978, "רשימת שינדלר" ב־1993, וכמובן גילה אלמגור, בסרטיה האוטוביוגרפיים "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס". הדמויות האותנטיות של ניצולים ששרדו כילדים בשואה, כפי שהציגה אלמגור, חדרו לסף ההכרה והבשילו לכדי תובנה קשה: אותו נוף ילדות מוכר ופרטי אינו אלא נוף ילדות קולקטיבי טיפוסי לדור שלי.

מחוּוט לסרטים האלה שלא הרפו ממני, יכולתי להתחבר אל אותם שכנים וקרובי משפחה מפרספקטיבה מפוקחת ואוהדת. יכולתי לראות את שושנה וייס השכנה בילדותה שאבדה לה בטרם עת אי שם בצעדת מוות למחנה הריכוז מאוטהאוזן. רק בנערותי סיפר לי אחד השכנים שהיתה נערה בעת שחזתה בנאצים צמאי דם דוחפים את אחיה בן ה־9 במורד גרם המדרגות ומטיחים את גופו השברירי בקירות, לקול זעקות השבר שלה. ילד עומד בראש גרם מדרגות היה עבורה מאז ועד עולם מראה בלהות, ששב ונשנה בסיוטיה הליליים.

ואם בשנות ה־60 היו ניצולים צעירים, שרק נראו מותשים, הרי כיום כל הניצולים שעדיין חיים בקרבנו הם אכן קשישים. קשישים שילדותם נלקחה מהם, והם כמעט אינם מכירים את עצמם שלא כקורבנות שואה. קשישים שחוו את מוראות התקופה האפלה בתולדות האנושות המודרנית מזווית ראייה של ילדים. שחוו יתמות, מוות של בני המשפחה הגרעינית והמורחבת ואובדן גן העדן של ילדות. הם נולדו מהגיהינום והתקשו לפתח חוסן שיסייע בידם בהמשך הדרך. הם לא זוכרים את עצמם בלי השואה.

כיום, כמנכ"ל הקרן לרווחה לנפגעי השואה, אני לא שוכח ועדיין מתחבר לזווית הראייה של הילד שהשקיף מהצד על נוף ילדות של ניצולים, ושגילה בנעוריו את הכאב שמאחורי אילמות המבוגרים שחוו זוועות. אני עדיין זוכר את האיש הצעיר שהייתי, מתעד ניצולי שואה בסרטים שהפקתי, חדור אמפתיה עמוקה לאובדן.

עבר זמן, ומנקודת הראות הנוכחית ברור לי שכיום יותר מתמיד ריכוז מאמצים נחוש למתן מענה שלם לניצולי השואה הוא חריש עמוק ומעשי, מתוך הכרה ברורה שניצול שואה שלא הגענו אליו היום, ייתכן שיהיה מאוחר מדי להגיע אליו מחר. הקרן לרווחה לנפגעי השואה מפעילה מאות מתנדבים שמאירים את חיי הניצולים בבדידותם, אבל שירותי הסיעוד שהקרן מספקת לנפגעי השואה, הנגשת דירות מגורים, תלושי קנייה ועוד עשרות סוגי סיוע חשובים אך קיומיים ובסיסיים, הם רק קצה קצהו של החוב האישי והלאומי לכ־200 אלף ניצולי השואה החיים בקרבנו.

במציאות כמו שלנו, שבה רבע מהניצולים מתקיימים בקושי רב מקיצבה זעומה וחיים מתחת לקו העוני, מן הראוי לזכור שהניצולים הם לא "רק" קשישים. הם סמל. סמל להתעלות גבורת הרוח על כאב של ילדים שחזו בעולמם חרב עליהם, סמל המצווה עלינו לדאוג ששארית הפליטה תזכה בערוב ימיה להזדקן בכבוד, בשלוות נפש ובאיכות חיים ראויה.