אמא ואבא היקרים. חלפו 75 שנה מאז נמלטתם מהעיירה רוזישץ (בפולין של אז ואוקראינה כיום), שבה נולדתם וגדלתם כילדים וכנערים, עד שרגל דיכטרית דרכה שוב על האדמה המקוללת הזו. אמאל'ה, את דחית את הסכמתך לחזור למקום שבו נרצחו כמעט כל בני משפחתך, עד שכבר לא יכולת לנסוע לאוקראינה. אבאל'ה, אתה שנשארת לבדך, שורד יחיד למשפחה מפוארת, לא הסכמת אפילו לשמוע על האפשרות לחזור לשם.
הגעתי לעיירה שכה אהבתם כילדים וכה שנאתם מאז ניצלתם מהטבח הנורא שעבר על יהודי רוזישץ. עימי הגיע סמי גן, שאביו יענקל (ג׳ק) ודודו אנשל הצליחו לשרוד בזכות תושייתו של אביהם שמואל, שהפקידם בידיו של ידידו הנוצרי, והוא העבירו לנוצרי אחר, אשר הסתירם כילדים בני 6 ו־16. במהלך ביקורנו כאן, כאשר הגענו לשגרירות ישראל בקייב, הענקנו לילדיהם את אות חסיד אומות העולם שיד ושם החליטה שהם זכאים לקבלו.
לסמי ולי היתה סבתא רבה משותפת - אמא של סבא שלי אברום מוישה, שעל שמו קראתם לי, הוריי האהובים. דבורה היתה הסבתא שלך, אבא, וגם הסבתא של ג׳ק ואנשל. גם אותה הוליך הגסטפו אל הבור שבכניסה לעיירה, ליד מסילת הברזל. יחד עם אלפי היהודים שנותרו בגטו שבצפון רוזישץ, הם הצעידו את כולם מהגטו שליד בית הקברות היהודי, לאורך הרחוב הראשי של העיירה ועד לבור הענק שבקצה השני.
3,870 יהודים - אישה ואיש, זקנים ותינוקות, ילדים ונערים, נשים וגברים - הובלו כצאן לטבח. במהלך ביקורי כאן הראה לי ראש הקהילה היהודית מסמך שבו מדווחים הגרמנים על עוד 1,425 יהודים שהתווספו על ידם בקלות לרשימת הנרצחים.
גם פולנים חירשים היו שומעים את גרירת הרגליים של נחמן יואל והניה, הורייך אמאל'ה, ואת צרחות האימים של אחייך הצעירים, חיה ואברהם ודוד, שהגסטפו רצח לנגד עינייך בטרם ברחת מהגטו עם חברותייך רגע לפני שעמדו לצרף אתכן לתופת המוות. הפולנים שגרו לאורך הרחוב הראשי צפו גם צפו בהוריך, אבא, אברהם משה ומינדל, כשהם מנסים לא להשאיר מאחור אף אחד מאחיך שמא יזנבו בהם הגרמנים או הפולנים. על כפיים נשאו את רייזל בת ה־5 ואת איציק בן ה־7. כולם הוצעדו אל בור המוות למרגלות הגבעה שבכניסה לעיירה.
לא מצאתי ולו פולני או אוקראיני אחד שיודה כי הם ראו ושמעו את הבכי ואת הצעקות ואת התפילות ולבסוף את היריות, אלו של יום י' באלול, 22 אוגוסט 1942. הם האזינו לטרטור מכונות הירייה כאילו המדובר ברעש מכונות תפירה. אלא שמכונות רצח אלה פלטו כדורים חיים לאורך כל היום, עד שכולם שכבו דוממים, מתבוססים איש בדם רעהו. חלקם נמחצו למוות מכובד משקלן של גופות בני משפחתם מבלי שהקליעים הספיקו לגעת בהם.
אמא ואבא, אתם יודעים שהתמודדתי בחיי עם הרבה תחושות של כאב ואובדן, אך היום, כאן בבית הראשון שלכם, שהפך לבית קברות ענקי של משפחתנו, במקום שבו נרצחו כמעט כל השורשים שלי, חשבתי רק על דבר אחד: איך ומאיפה שאבתם למען השם כוח כדי להקים משפחה ולהביא את יעל (אחותי) ואותי לעולם. איך למרות הכל, ואולי בגלל הכל, בניתם משפחה ועוד בארץ ישראל.
אבא, חציתי היום ברכב את הרחוב שבו גרת עם משפחתך. בקצה הרחוב עצרתי את הרכב ועברתי בסמטה שלכם ברגל. זכרתי את שסיפרת לי לפני מותך - על החוויה המצמררת שעברת שם. ראיתי בדמיוני אותך הולך שם לבוש במדי הצבא הרוסי עם נשק על הכתף, תר בעיניך אחר מי מבין בני המשפחה שאולי שרד את התופת, אך לשווא. רק פולנים, חלקם שכנים שהכרת, הביטו בך מבעד לחלונות הבתים שבהם התגוררו יהודים בטרם גורשו לגטו. התקרבת לביתך בתחושה קשה. הבנת שגם ביתך מאוכלס כבר בדיירים אחרים.
לילדים שראיתי ברחוב על יד ביתך לא היה שום קשר לאלה שאתה ראית אז, בשלהי המלחמה, כשלפתע הבחנת שהם לבושים בבגדים של אחיך מנדל ואחותך רייזל. קפאתי במקומי והבטתי בהם עד שנסתלקו. אתה, אבא, המשכת מכאן לעוד חודשים של מלחמה עד לניצחון על הנאצים.
אבא יהושוע (שיקה) ואמא מלכה היקרים שלי, איני זקוק לחיזוקים ולנימוקים מדוע אני חי בארץ ועוסק במהלך 45 השנים האחרונות בביטחון עם ישראל. אבל היום, כאן בעיירה שבה נולדתם וגדלתם, הוריי האהובים, אל מול בור המוות של בני משפחתי, נשבעתי שוב לזכור, לזכור ודבר לא לשכוח. בזכותכם צמחה משפחה מהעץ הזה של משפחות דיכטר וקוניוך. הנאצים ועוזריהם הצליחו לגדוע רבים מענפיו, אך לא את הגזע עצמו. אותו גזע עץ דיכטרי תופס גובה ועובי. שני ילדים, שישה נכדים ועשרה נינים (לא סופי...). האדמה המקוללת כאן אינה ראויה לשורשים שלכם, בני משפחתי היקרים. העץ כולו עשה עלייה לישראל ב-1949 ונקלט היטב.
העידן שבו רוצחים יהודים משום שהם יהודים לא יחזור עוד. אבא ואמא, מעל שפת בור המוות של משפחתנו, אני אומר לכם את המילים הכי פשוטות שעולות ממוחי ומתוכי: אני אוהב ומתגעגע אליכם מאוד מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו