אנו עומדים לפני תקופת ימי זיכרון בין שואה לתקומה. רבים מאיתנו מבולבלים כהורים: מה לספר לילדים?מאיזה גיל ניתן להתחיל ?האם חייבים לעשות את זה?
על מנת לגדל ילד מחובר למציאות ובעל יכולת התמודדות והכלה של מצבים לא פשוטים בחיים, כדאי שנשתף את ילדינו בנושאים שונים, החל מאירוע משעשע שקרה לנו בעבודה וכלה במשהו לא נעים שחווינו. כך הילדים לומדים, כי ניתן לבטוח בנו וכי אנו סומכים עליהם, כי יוכלו להתמודד עם המידע, בעזרת תיווך הורי.
ביום השואה בביתי הפרטי, האווירה היתה רוחשת, אך תמיד מתחת לפני השטח. סבי וסבתי ששרדו את השואה ואיבדו את משפחתם, נישאו מחדש והולידו את אימי. הם לא הרבו לדבר על הנושא ואימי לא התלוננה על כך מעולם. לאורך השנים, היא טוענת, יצרה לעצמה ילדות מאושרת, תוך שימוש ביצירתיות רבה המאפיינת אותה.
לעומת אימי, אני ושלוש אחיותיי קיבלנו זאת קצת אחרת, בלשון המעטה ויום השואה עבורי היה סיוט. הפסיכולוג אלפרד אדלר נהג לומר: "כמספר האנשים כך מספר הפירושים לחיים" ואכן כך. עבורנו, כל אחת מאיתנו חוותה את יום השואה באופן שונה, כאשר אני הייתי צמודה לבדי למקלט הטלוויזיה, מנמיכה את עוצמת הקול כדי שלא אבלוט מדי במעשה הצפייה, כאשר הסרטים הלא מצונזרים האלו מלווים אותי לתוך סיוטי לילה בתור ילדה. לעומתי, אחותי הבכורה בכלל זוכרת, שאימי לא הרשתה לפתוח את הטלוויזיה והייתה מבלה אתנו את אחר הצהריים של יום השואה ביצירה משותפת של תפירת בובות - "העיקר לא להתייחס לנושא"... ולאחותי הצעירה אין כלל זיכרונות מיוחדים.
על אף שהחוויה האישית של כל ילד היא שונה, הזיכרון המשמעותי הזה אשר מלווה אותי, העביר לי את המסר כי אצלנו בבית לא מדברים על דברים עצובים וכואבים מן העבר. המסר שהתבסס אצלי היה "מה שהיה היה ואנו ממשיכים בחיינו קדימה". הסירוב של אימי לבחוש בעברם של הוריה, שנפטרו עוד בהיותה אם צעירה, גרם אצלי לעניין דווקא סביב המסתוריות סביב נושא השואה. ממש ציפיתי לשמוע על נושא זה, חיכיתי ליום הזה, שסיקרן אותי מחד אך פיתה אותי ואיים עליי מנגד. את התשובות קיבלתי דווקא מן התקשורת המרוחקת, מן העדים שהיו מגיעים לבית הספר ומקריאת ספרים בנושא. העיבוד העצמי הבודד היה לא קל.
כהורים לילדים, עוד בטרם חל יום השואה עצמו, שבו קודם כל עם עצמיכם ובדקו: היכן הנושא פוגש אתכם ונוגע בכם, כמה הוא כואב זר או מוכר ומאותה הנקודה מה הייתם מעוניינים להעביר לילדיכם? סיפורים אישיים שקשורים למשפחה, קריאה משותפת של ספר בנושא או אולי צפייה בתכנית המותאמת לילדים ודנה בנושא זה.
ילדים אוהבים שמשתפים אותם! ברגע שמעטה מסתורי אופף נושא מסוים, הם לומדים לא לשאול ולעיתים לברוא לעצמם מציאות חלופית בעזרת הדמיון. לעתים הדמיון פועל בצורה יצירתית מדי ורחוקה מן המציאות וזה חבל! ניתן לספר להם על הצפירה, שאנו עומדים לשמוע לזכר יהודים רבים שנהרגו ולעבד איתם את הנושא בהתאם ליכולת הרגשית שלכם ושלהם לגעת בנושא.
כדאי להתאים את השיחה לצרכי הילדים, מידת הסקרנות שלהם וכמובן בהתאם לגילם. יהיו ילדים שיסתקרנו וישאלו שאלות ואילו אחרים יבחרו להביע עצמם בציור או בכתיבה. אפשרו להם להביע עצמם בכל דרך רגשית: ניתן לבכות, ניתן להתפרץ החוצה וניתן להתכנס פנימה. העיקר שתעבירו מסר כי במשפחה שלנו ניתן לשוחח על הכל, תוך הטלת עוגן הורי יציב של הגנה וביטחון.
כדאי לסיים במסר חיובי על מדינת ישראל שקמה ועל כך שליהודים היום יש מקום משלהם וצבא חזק. על פי פרופסור דרייקורס, ממשיך דרכו של אדלר: "גישתו של הילד כלפי החיים היא רבת-חשיבות ומהווה גורם מכריע בפיתוח אישיותו". בואו נלך לצד הילדים במסלול החיים.. נלמד, נתווך, נתמוך ונאפשר להם לחוות גם את הטוב וגם את הפחות נעים, הרי אלו הם החיים.
הכותבת היא מנחת הורים בוגרת מכון אדלר, חיפה.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
