מספיק להתבטל בפני האו"ם

ארגון האומות המאוחדות הוקם בנאיביות גדולה: אם רק יזמינו את כל המדינות לשבת סביב שולחן עגול, ניתן יהיה באמצעות דיבורים לפתור את כל הבעיות ללא אלימות. מדינות דמוקרטיות ושוחרות חירות קיבלו את אותן הזכויות שיש למדינות דיקטטוריות. בבניין מפואר בניו יורק, אויבי העולם החופשי יכלו - ועדיין יכולים - לפזר שקרים ורעל. בריוני כל העולם התאחדו, וגם הקימו ועדות ותתי־ועדות ליישום הבריונות.

הטבח הנורא ב־7 באוקטובר חשף (שוב) את האו"ם וארגונו במלוא תרעלתם. אם חוצן היה נוחת בבניין האו"ם, היה מגיע ודאי למסקנה שישראל היא שורש כל הרע בעולם. רק בחודשים האחרונים נכתבו בעיתון הזה לבדו אלפי מילים על התרעלה שמיוצרת בבניין האו"ם ובשלוחותיו. אין בכוונתי לחזור פה על השקרים והרעל נגד ישראל, או על הפשעים הנעשים תחת דגל האומות המאוחדות, אלא לקרוא להחלפת הדיסקט.

יחסי ישראל עם האומות המאוחדות נעו תמיד בציר שבין התעלמות לתחנונים - או שאנחנו בגישת "או"ם שמום", או שאנחנו בגישת "בבקשה תגנו". גישת ישראל כלפי האו"ם חייבת להשתנות. כיום מדינת ישראל כמעט מתחננת בפני חבורת הבריונים לגנות מעשי טבח ואונס, והם לפעמים מוכנים לעשות לנו טובה ולגנות בחצי פה. ישראל סופגת מטחים אינסופיים של גינויים, לעג, השפלות ושקרים. הרעל היוצא מבניין האו"ם מחזק את אויבינו, ואנחנו יורדים מולם על ברכינו בשביל מס שפתיים.

בבריונות לא מטפלים באמצעות תחנונים לגינויים. בבריונות מטפלים בכוח. ישראל צריכה לעבור משלב ההגנה לשלב ההתקפה. ארגוני האו"ם השונים כשלו במנדט שלהם ואף משתתפים אקטיבית במלחמה נגד ישראל.

ראשון הארגונים הוא אונר"א, סוכנות פליטים שאינה משרתת אף פליט, שבתי הספר שלה והמתקנים שלה הם מכוני תעמולה, בסיסי טרור ומחסני תחמושת. מרבית עובדיו אינם אלא מחבלים ובריונים. אונר"א גם מנציח את התלות של התושבים הערבים בארגון עצמו, ופועל להחלשת האוכלוסייה מול גורמי הטרור.

על ישראל לבטל מיידית את המנדט של אונר"א, לפעול לסילוק מיידי של כל העובדים ולהפלת מתקניה. ישראל גם צריכה לפעול בזירה הבינלאומית לביטול התקצוב של אונר"א, ואף לשקול להכריז עליו, ביחד עם בעלות בריתנו, כארגון טרור.

אונר"א לא יכול להמשיך להתקיים יותר ממה שחמאס יכול להמשיך להתקיים. ישראל לא יכולה לחיות בשלום עם ארגון שמטרתו היא חיסול קיומה על ידי הנצחת הפליטוּת ומתן מחסה למחבלים.

אונר"א זה לא הארגון היחיד שצריך ללכת. מאז 1948 אונטס"ו (UNTSO) על עשרות עובדיו יושב בנחת בארמון הנציב ו"מפקח" על הפסקת האש שנכנסה לתוקף אחרי מלחמת העצמאות. יותר מ־75 שנה, בעיר הבירה שלנו, הם "מפקחים" שלא תהיה אש בינינו לבין שכנינו. זה מספיק זמן כדי להבין שאף שהם נהנים מתקציב של 70 מיליון דולר בשנה מתנת מדינות העולם, ומעשרות דונמים בלב ירושלים באדיבות ממשלת ישראל - הם לא מנעו את האש. מה שנקרא: you had one job. על ישראל להחזיר את ארמון הנציב ואת השטחים הסובבים לריבונותה ולגרש את עשרות ה"פקחים". ישראל היא מדינה ריבונית - היא לא זקוקה לפקידונים שיפקחו עליה.

מדינות דמוקרטיות ושוחרות חירות קיבלו את אותן הזכויות שיש למדינות דיקטטוריות. בבניין מפואר בניו יורק, אויבי העולם החופשי יכלו - ועדיין יכולים - לפזר שקרים ורעל. בריוני כל העולם התאחדו, וגם הקימו ועדות ותתי־ועדות ליישום הבריונות

על ישראל גם לנקוט בסנקציות אישיות ולגרש את בכירי הארגון העוסקים בהכחשת הטבח. תור ונסלן, למשל, נציגו של מזכ"ל האו"ם הנושא בתואר המפוצץ "מתאם מיוחד מטעם האומות המאוחדות לתהליך השלום במזרח התיכון", נחרד פעם אחרי פעם מחוצפתה של ישראל כאשר היא מגינה על עצמה. הוא צריך להיות מגורש מכאן בפעם הבאה שיפציע, ולהיות מוכרז כאישיות בלתי רצויה.

איננו יכולים להגיד כי דמנו אינו הפקר, ובו בזמן לאפשר לארגונים ולאנשים הפועלים אקטיבית להפקרת דמנו לפעול בשטחנו.