מבצע שלמה: לספר בגבורת אחינו

מורשת העדה האתיופית וסיפור עלייתה מודרים באורח קבע מהשיח בחברה הישראלית. בבית הספר למדים ילדינו על היסטוריית עם ישראל מראשיתו, על אבותינו ועל אימהותינו, על אויבינו שבאו לכלותנו, על העלייה הראשונה והשנייה ועוד. למרבה הצער, סיפורם של עולי אתיופיה התפוגג. אותו הקול שנאבק על יהדותו, שנשא כל העת תפילה להגעה לירושלים ושיצא בשירת שמחה בצאתו מאתיופיה - דומם כעת. כיצד יכולה חברה מתוקנת להתקיים מבלי להכיר את עברה, אשר שונה באינספור דרכים, אך במהותו זהה הוא?

במשך 2,500 שנה היתה שרויה קהילת "ביתא ישראל", היא קהילת יהודי אתיופיה, בניתוק מוחלט משאר קהילות ישראל בגולה, אך למרות זאת שמרה על צביונה היהודי־ציוני וחלקה את תפילתם המשותפת של יהודי כל העולם: לעלות לארץ ישראל ולזכות לשבת בירושלים.

עם הקמת המדינה ב־1948 לא הוכרנו אנו, בני הקהילה, על ידי מדינת ישראל כיהודים, ולא זכינו לעלות ארצה במסגרת חוק השבות. אולם דבר לא שבר את רוחם ואת אמונתם של מנהיגי הקהילה. בדרכים מגוונות הם ניהלו מאבק שקט אך נחוש לזכות בהכרה, עד שבשנת 1973 הכיר הרב עובדיה יוסף ביהדותנו, ובשנת 1975 החיל לבסוף שר הפנים דאז, שלמה הלל, את חוק השבות גם על ביתא ישראל.

"הביאו לי את יהודי אתיופיה", הינחה את המוסד ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. "הביאו", ולא "בואו". כך גם השתרש המאורע בסיפורה של מדינת ישראל. חילוץ הרואי על ידי הלוחמים היפים והאמיצים, אשר הגיעו באישון לילה אל נקודות הריכוז, העלו אותנו אל הרכבת האווירית וחילצו אותנו מהשליט האכזר. אבל היכן סיפורנו שלנו? היכן בהיסטוריה של מדינת ישראל מוזכר מאבקם של בני הקהילה, שהובל על ידי מנהיגים בשר מבשרנו? איגוד הקהילה, היציאה הרגלית מאתיופיה אל עבר סודאן, מחנות הפליטים והאבידות הרבות בדרך - כל אלו אינם מסופרים, והגיעה העת לשנות זאת.

מבצע משה ומבצע שלמה (שהשבוע ציינו 25 שנה להשלמתו) לא נולדו יש מאין. ללא עוז רוחם וגבורתם של מנהיגינו, פרדה יזזאו אקלום ז"ל, יונה בוגלה ז"ל, זימנה ברהנו ז"ל, ברוך טגניה ז"ל, טדסה ביוך, חירות טקלה ועוד רבים אחרים, שלא לדבר על המנהיגות הרוחנית של הקייסים והשמגלוץ' (זקני העדה) באתיופיה, לא היינו יושבים כיום בישראל. הם אשר סיכנו חייהם על מנת לזכות את בני הקהילה בהגשמת חלום העלייה לירושלים. בגבורה ובאומץ עמדו נגד השלטונות ופעלו לילות כימים לאחד את העם ולהביאו לחוף מבטחים. וכך, בשיתוף עם המוסד, הצליחו להגשים את ציוויו של בגין.

• • •

עוד גבורה שנשכחה מההיסטוריה, כמו דף שנתלש, היא גבורתם של בני עמנו. המסע לישראל גבה מאיתנו אבידות רבות. אלפים מבני עמנו נהרגו בדרך אל הארץ המובטחת. במסעותינו במדבריות סודאן השארנו מאחור אחים ואחיות, אימהות ובנים, אשר כוחם לא עמד להם. את המסע השלמנו גם בשבילם.

סיפורנו - סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה - אינו נכס של קהילת ביתא ישראל בלבד, אלא נכס היסטורי לעם ישראל כולו. זהו סיפור שבכוחו לעורר השראה וגאווה יהודית בדור הצעיר, הן מקרב הקהילה והן מקרב כלל החברה. זהו סיפור שייעודו שזירת גוונים חדשים במורשת הישראלית והעמדת גיבורים נוספים, חלוצים בדרכם, לצידם של ז'בוטינסקי, כצנלסון ועוד. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר יגאל אלון, ואומר אני: עם שאינו מכיר את הרבדים השונים שבו, סופו שלא יהיה עם וחלקיו יהיו גדולים מהשלם. המפתח לקיומנו כעם הנצח הוא בחזון של עם אחד, הרבה גוונים.