ה"קומדיה" הטראגית של האלימות במשפחה מספרת לנו רק את סיפורי ה"הצלחה"; כשהוא מצליח לקצור את חייה היא זוכה לתהילת עולם. אז מצקצקים בלשונם כתבים ושכנים, ומבכים אחריה מכרים וזרים. כמה היתה אומללה או גיבורה, כמה דיווחה או שתקה, כמה ברחה או נשארה.
מחקר מעניין בדק את המניעים הרגשיים של גבר אלים. גבר הרוצח את זוגתו הוא גבר מיואש - מיואש מיכולתו לשלוט בחייה, מיואש מלראות את עתידו שזור בשלה. גבר אלים הוא גבר שיש לו תקווה, תקווה לשלוט בחייה עד קץ כל הימים. התקווה שלו היא הסיוט שלה. מדובר בצורות שונות של אלימות, שמבטאות בסך הכל את תפיסת העולם המעוותת של מאן דהו שאישה נקלעה לחייו.
כאשר אנחנו סופרים את מקרי הרצח של השנה האחרונה, מה בעצם אנחנו סופרים? האם אנחנו נמדדים ביכולת הסיכול שלנו? האם ירידה במקרי הרצח מלמדת על ירידה בשיעור האלימות? כנראה שלא. אין ראיות לירידה בשיעור
האלימות כלפי נשים ברחבי העולם, וירידה במספר מקרי הרצח לא משנה את התמונה העגומה הזו.
"הצלחות"? דווחו לנו על הכישלונות. על כל ניסיון רצח שלא צלח, כל סיכול, מארב או דמעה שנשרה לשווא. ספרו לנו את הסיפור האמיתי, הוציאו ברבים את קלונם של הגברים המכים, המתעללים, הפוגעים בגופן, בנפשן ובחירותן של בנות זוגם. ספרו את הסיפור האמיתי.
לא מדובר בטרגדיה אישית, מדובר בכישלון חברתי. השקט והפחד של נשים אלו הוא ביזיון החברה בכללותה. אחת מכל שבע נשים סובלת מאלימות במשפחה - זוהי תמונת המציאות בישראל במאה ה־21.
אלימות נגד נשים על ידי בני זוגן קיימת בכל התרבויות והדתות, בכל שכבות החברה ובכל רמות ההשכלה. מה שמשתנה הוא רק צורת האלימות. גם מידת ההצלחה בהתמודדות עם אלימות כלפי נשים משתנה; ניכר כי בחברות שבהן יש רמת סולידריות חברתית וקהילתית גבוהה, בחברות שבהן קיים שיח של שוויון בין גברים לנשים או שיח מוסרי על זכויות אדם - בחברות אלו יש מדדים גבוהים יותר של הצלחה במלחמה באלימות.
זאת ועוד, גם היחס של החברה לפירוק המשפחה בגירושין נרשם כמדד חברתי שקשור לאלימות של גברים כלפי בנות זוגם. בעולם
היהודי אנחנו רואים מופעים של סרבנות גט כאקט אלים ביותר הפוגע בחירות האישה. האם נשים מסורבות גט נכנסות לסטטיסטיקה של נשים הסובלות מאלימות מידי בני זוגן? כנראה שלא.
לכן חשוב שנקבל אחריות חברתית ונקיים שיח בהיר ובלתי מתפשר ביחס לכל גילוי אלימות, שנעודד נשים לפעול בידיעה שהן מגובות באופן מוחלט בחייהן ולא במותן, שנלחם את מלחמתן. בואו נפוגג את הפנטזיה שהאלימות תיעלם בחלוף הזמן, נרסק את רגשות האשם המופרכים שאישה נושאת על כתפיה כאילו היא אשמה במצבה, נפזר את הבושה המשתקת לכל הרוחות. וכאשר אישה תאזור את הכוח והאומץ ותחלץ את עצמה מחיקו המאיים על קיומה, נראיין אותה כאישה ללא חת, נחבק אותה ונכתיר אותה כגיבורה שנחלצה משדה קרב.
למדו את בנותיכן להגיד לא - לא לשתוק, לא לסלוח, לא להסס, ואז למדו אותן את צעדי המארש בדרכן לצאת מהדלת אל חברה שחוגגת עימן את עוצמתן. למדו את בניכם להגיד לא לעצמם כאשר חולפת מחשבה כוחנית בראשם, ואז למדו אותם להוקיע בשאט נפש כל גילוי פסול של אלימות בסביבתם. זהו תפקידנו לחלץ את החברה הישראלית ממעגל האלימות; אם להפעיל כוח - אזי שיהיה זה כוחנו כחברה לא מתפשרת במלחמה על חירותן.
הכותבת היא מנהלת ארגון "יד לאישה" מבית אור תורה סטון, המייצג עגונות ומסורבות גט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
