אחד ממאפייניי ממלחמת ששת הימים הוא הניגוד החד בין תקופת ההמתנה, על תחושת החידלון והחששות לחורבן בית שלישי שליוו אותה, לבין הניצחון המוחץ ותחושת האופוריה שאחריו. וכך נזכרים גם המנהיגים הקשורים בה: מנהיג ההמתנה מול מנהיגי הניצחון. בראש מנהיגי הניצחון עומדים כמובן "הגנרלים" עטורי התהילה, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין. מנהיג ההמתנה הוא לוי אשכול. מול התדמית התוקפנית ומלאת הביטחון של מנהיגי הניצחון הוא הצטייר כהססן, מגמגם וחלש — יהודי ישן. הוא היה כל מה שישראל של האופוריה רצתה לשכוח.
אלא שדימוי לחוד ומציאות לחוד: לוי אשכול היה האדריכל הניצחון הצבאי הגדול של ששת הימים.
לא ניתן להעלות על הדעת את תנופת הניצחונות במלחמה בלי ההכנה המדינית והצבאית עליה ניצח אשכול. אשכול היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שזכה להגיע לבית הלבן כאורח רשמי, בשנת 1964, והקשרים שיצר עם נשיא ארה"ב, לינדן ג'ונסון, הובילו ל"מזכר ההבנות" — ההתחייבות רשמית של ארה"ב לביטחונה של ישראל. על מהלך זה התבסס הרכש הצבאי הדרמטי של השנים שקדמו למלחמת ששת הימים, שנים בהן כיהן לוי אשכול כשר הביטחון.
אשכול, שעסק במרץ בבניית הכוח הצבאי של ישראל מאז כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון בשנת 1963, היה גם ממתכנני המלחמה בפועל. בניגוד לאנשי המטכ"ל, שהיו בטוחים למדי שהעולם הערבי מפוצל מדי והמצרים עסוקים בעניינים אחרים, סבר אשכול, כבר בפברואר 1967, שתתכן מלחמה בקרוב. למול הקביעות הנחרצות של המטכ"ל הוא אמר "אני בוודאי הייתי רוצה להיות תמים דעים עם התשובות המספקות. אבל להגיד את האמת, לא שקטתי... השכל אומר שזה (התאחדות העולם הערבי נגד ישראל בזמן הקרוב א.ה.) יכול לקרות".
ההמתנה, אחד המוקדים לתדמית החלשה של אשכול, הייתה חלק ממדיניות שקולה מאוד — לא לצאת למלחמה בלי "אור ירוק" מהאמריקאים. אשכול, שעמל על היחסים עם האמריקאים בשנים שלפני המלחמה, לא רצה להימצא מול שוקת שבורה לאחריה, בלי יכולת להצטייד מחדש באמצעות האמריקאים.
עם התגברות המתח בתקופת ההמתנה, החלו קריאות להחליף את אשכול. חלקן היו קריאות כנות של הציבור, שנבעו מהמתח העצום שהוא היה שרוי בו, אך חלקן היו קריאות מתוזמרות היטב, בעלות מגמה פוליטית מובהקת. גורמים בעלי עניין ליבו את הפחד והאימה של תקופת ההמתנה והביאו אותם לממדים אפוקליפטיים. הקריאות להתפטרות אשכול התגברו, מתוך תקווה למינוי דיין למשרד הביטחון (ואולי גם מינוי בן־גוריון לראשות ממשלה), שיפסיק את ההססנות ויצא למלחמה.
היום כבר ידוע שהמלחמה נפתחה לפי עקרונותיו של אשכול — רק לאחר שהתקבל אותו "אור ירוק" מהאמריקנים, אותו קיבל ישירות משר ההגנה האמריקני, מקנמרה, ראש המוסד דאז, מאיר עמית, שהיה בשליחות מיוחדת לארה"ב; ורק כשנתקבלו הבנות שהתמיכה הצבאית האמריקאית והמשך חימוש ישראל יימשכו גם אם ישראל תפתח במלחמה. אם כן, המלחמה לא נפתחה עם מינוי דיין, והרי היא התעכבה עוד כמה ימים בכל מקרה. "האור הירוק" האמריקני, אותו הדבר שעבורו נדרשה תקופת ההמתנה מורטת העצבים, הוא שהכריע שניתן לתקוף.
אם כן, מי שכרת את הבריתות המדיניות החיוניות, הכין את הצבא, הכיר בסיכון הצפוי ובנה את התכנית המדינית, שבפועל גם מתנגדיו הלכו בה (ההמתנה, שנועדה להבטיח את המשך התמיכה האמריקנית), מצא את עצמו ביום שאחרי המלחמה כמי שאינו נמנה עם "מנצחיה", על אף שאין לתאר את הניצחון בלעדיו.
הכותב הוא רכז התוכן של מכון לוי אשכול
