"סיכויים" היא מילה גסה עבור גארת' בייל

1. כמה פעמים הסבירו לנו שבאמת אי אפשר לצפות מליונל מסי ומכריסטיאנו רונאלדו להיות בנבחרת מה שהם בקבוצה? כי לארגנטינה יש הגנה בינונית, למרות שהיא כמעט לא חוטפת שערים; ויש למסי רק את סרחיו אגוארו וגונסאלו היגואין ואנחל די מאריה לשחק איתם; ולמה דייגו סימאונה לא מאמן?

ולרונאלדו אין מספר 9 אמיתי בנבחרת; ופורטוגל לא באמת גדולה; ובכלל הכדורגל הוא לא כמו פעם, כשדייגו מראדונה או רוברטו באג׳יו השתלטו על טורניר נבחרות - או אולי דייגו פורלאן בדרום אפריקה 2010.

אז גארת׳ בייל. המספר 9 שלו הוא האל רובסון־קאנו, שכנראה ימצא עכשיו קבוצה. כמה פעמים גיחכתם כשהוא הפך לשחקן היקר בעולם? הרי אין לו 9,000 שלושערים ב־150 משחקים, אבל בייל עושה מה שהיתה פעם הדרישה הבסיסית מענק כדורגל: כשבני עמו מצטופפים בכיכרות לצפות במשחקים החשובים ביותר שיראו בחייהם, הוא גדל.

קוראים יקרים: אולי לא ראוי לשאת את שמו של מראדונה לשווא, אבל בייל לא עושה זאת עם ארגנטינה. הוא עושה זאת עם וויילס.

2. אם אתם עיתונאי ספורט, אז בימי יורו ומונדיאל תיבת הדוא״ל שלכם מוצפת בקומוניקטים משעשעים של מומחים מנטליים וממציאי שיטות פסיכולוגיות. לא יודע אם יש לוויילס מומחה כזה, אבל יש לשחקניה הסכם פשוט עם גורלם: אם יילחמו בשארית כוחותיהם והמשחק יעמוד בסיטואציה סבירה של שער לכאן או לכאן, אז יש את בייל - שחקן האחד־נגד־רבים הטוב בדורנו. כשבייל ככה אז ארון רמזי לא מרחם על עצמו בגלל צהוב שני.

הוא לא כבש ולא השיג אסיסט רשמי, אבל ב־0:1, כשבלגיה שועטת אל עבר השער השני, הוא יצא למתפרצת, מוטט את האגף, כמעט הכניע את תיבו קורטואה, והבהיר לבלגים: ״הלו, כאן סר גארת׳ בייל, אם תתקיפו עם שמונה שחקנים דמכם בראשכם״.

המשחק התאזן באחת. בתוך כרבע שעה התאזנה גם התוצאה. אשלי וויליאמס הפך לג׳ון טרי, רמזי לצ׳אבי, ובבתי הקפה של אירופה זימזמו האנשים לצלילי שירת האוהדים הוולשים. ורובסון־קאנו? הוא כבר היה לרומאריו.

בייל הוא מי שמעולם לא הבין את הסיכויים. אני זוכר את אותו משחק בליגת האלופות ב־2010, כשטוטנהאם פיגרה 4:0 עם שוער מורחק מול אינטר במשחק חוץ במחצית. אינטר היתה אלופת אירופה וטוטנהאם זו טוטנהאם. אז בייל עלה למחצית השנייה, כבש שלושער והפסיד בדרך לעונה שבה התרנגולים הגיעו עד רבע הגמר.

גארת׳ בייל לא מבין סיכויים. הוא מעצים אותם.