עד מתי יופקרו הקורבנות?

היה זה אך צפוי שבחלוף יותר מארבע שנים מאז תחילת ריצוי מאסרו הגיש משה קצב בקשה לשחרור מוקדם מן הכלא. על ועדת השחרורים שדנה בבקשתו הוטלה החובה הציבורית להתייחס לקצב כאל עבריין מין לכל דבר, ולבחון באופן פרטני את כלל השיקולים הרלוונטיים לעבירה שבה הורשע. זאת ועוד, ועדה זו אינה אמורה לבחון אם העונש היה מידתי או חמור, אלא בראש וראשונה אם השחרור מוצדק.

בין כלל שיקולי הוועדה היו אמורים נציגיה לבחון לעומק את כנות הבעת החרטה של הנאשם - אם ובכלל הביע חרטה. במקרה של משה קצב, חרטה זו כלל לא באה לידי ביטוי מאחר שמעולם לא הביע חרטה על מעשי האונס והסבל שנגרם לקורבנותיו.

כאן נכנסות לתמונה, בעל כורחן, "גיבורות" העבירה. במקרה של תקיפה מינית - אלו הן הקורבנות. חוק זכויות נפגעי עבירה מקנה לנפגעות זכות להתעדכן בבקשה לשחרור מוקדם וכן את הזכות להביע עמדה לפני ועדת שחרורים. במקרים שבהם הנפגעות חפצות בכך, הן יכולות לבקש להגיע לוועדת השחרורים ולהסביר מה דעתן לגבי השחרור המוקדם. ביהמ"ש העליון קבע כי "הסיכון הצפוי משחרור הנדון" כולל גם את הסיכון לפגיעה נפשית נוספת בנפגע העבירה. כלומר, טועים ומטעים המקורבים לקצב הטוענים כי הוא צפוי להשתחרר משום שאינו מסוכן. השאלה אינה אם הוא ייצא מהכלא ומייד יתקוף, אלא אם שחרורו יסכן בדרך כלשהי את מצבן הנפשי של נפגעותיו.

הגיעה העת שמדינת ישראל תפנה משאבים לא רק לנאשמים ולשיקומם באמצעות הרשות לשיקום האסיר, המוציאה כספים רבים ומתאמצת למען הפוגעים, כי אם גם לרשות לשיקום הקורבנות ותפעל להקמת גוף מדינתי שייצג את האינטרסים של הנפגעים כאשר מדובר, בין היתר, בשחרור מוקדם של פוגעים.

הפסטיבל סביב שחרור קצב ומאמצי העל הנעשים כדי לאפשר אותו רק מדגישים את חוסר האיזון הקיים. האם לא הגיעה העת שהמדינה תוכל להישיר מבטה אל עבר הקורבנות ותבטיח להן הגנה על זכויותיהן הבסיסיות ועל זכויותיהן לשיקום?

הכותבת היא יו"ר ומייסדת מרכז נגה לנפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו