"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הקלה תביא תועלת לכל הצדדים

,עודכן

לפני שנים נפגשתי עם השר משה קצב במסגרת פוליטית - לא הייתי אורחו והוא לא היה אורחי, ואני מרגיש כי אני יכול להתייחס אליו בשיקול דעת וללא משוא פנים. לאחרונה קראתי כי החלטתה של הרשות לשיקום האסיר לנכות שליש מעונש מאסרו היא מהלך פגום מפני שאין מנכים שליש מעונשם של עברייני מין. סברה זו אינה נכונה. הלוואי שהיו לי שערות בראש כמספר עברייני המין שניכו להם שליש. יש להבדיל בין הורדת שליש לבין בקשת עבריין מין לחנינה מהנשיא. אני מכיר נשיא שהציב כלל שלפיו אין הוא חונן עברייני מין, אך בנושא הפחתת שליש - זו זכותו הבסיסית של כל אסיר, זכות שיכולה להישלל ממנו עקב התנהגות לא תקינה בזמן מאסרו.

כששופט קוצב עונש מאסר הוא מביא בחשבון את הורדת השליש. אם הוא חושב מהו מינימום העונש הוא יקצוב לו מאסר כשהורדת השליש נכללת בחישוביו. במשפטו של קצב נחלק בית המשפט בדעותיו לגבי העונש. שני שופטים החליטו על שבע שנות מאסר, בעוד דווקא השופטת החליטה על ארבע שנים.

המתנגדים לקיצור העונש טוענים ל"הפקרת הקורבנות". נניח שהאסיר קצב ירצה את מלוא העונש ובעוד שנתיים ישוחרר. לא יהיה אפשר להמשיך להחזיק בו אפילו יום אחד או להתנות את שחרורו בתנאים כלשהם. הוא ריצה את עונשו - ודי. מנגד, את הורדת השליש אפשר להתנות: לאסור עליו לפגוע מילולית במתלוננות או להתקרב אליהן - ועוד ועוד תנאים. ואולם גם בשלב זה אי אפשר לדרוש ממנו להודות בעבירות מפני שהוא אינו מודה בהן. נושא ההודאה יכול להיות נדון רק בבית המשפט, והשופטים בגזר הדין מתחשבים בהודאה או בחוסר הודאה.

מקרה קצב הוא מיוחד במינו. בהסכם עם פרקליטות המדינה הוא נדרש להודות בהטרדה ובשאר זוטות, ואם היה עושה כן - לא היה יושב במאסר אפילו יום אחד.

לפני שבע שנים הוא כבר היה בדרכו לבית המשפט. במרחק דקות ספורות מהודאה מוסכמת עם הפרקליטות, שלאחריה היה חוזר לביתו, הוא נתן הוראה לנהגו להסתובב. הוא לא היה מוכן להודות אפילו בעבירה שולית שנעברה בקבלת פנים בנוכחות עשרות אנשים. הסיבוב במכונית עלה לו בסופו של דבר בשבע שנות מאסר.

אם הנשיא קצב היה מודה בהסדר עם הפרקליטות, הנפגעות היו עומדות לפני כשבע שנים בפני אדם שהורשע בהטרדה מינורית ללא מאסר בפועל. אז עכשיו, אחר הרשעה באונס וישיבה במאסר של כחמש שנים, הן מרגישות נפגעות מחדש?

בית המשפט שדן בעניין הורדת השליש החליט בהרכב של שלושה שופטים להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים שתתייחס להמלצת הרשות לשיקום האסיר. אם הוועדה לא תתייחס להמלצת רשות השיקום, נחזור להשגה בפני בית המשפט, שהחלטתו תהיה חד־משמעית.

הכותב הוא משפטן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר