מכתב לשירה: טרם התבגרנו כחברה מאז הרצח שלך

שירה יקרה,

למרות שהרצח שלך זעזע את כולם לפני שנה, עדיין לא ראינו את השינוי שקיווינו לו. ישראלים עדיין עולבים זה בזה, אנשים עדיין מפחדים אלו מאלו, הרחובות אותם רחובות וניבולי הרשת עדיין מספקים את ההצגה הכי טובה בעיר. את קפאת בזמן כבת 16, אנחנו חיים, עובדים, נושמים, אך כחברה טרם התבגרנו. יתרה מכך, נדמה שהציפייה הילדותית שלנו שמנהיגינו יעשו "נו-נו-נו" לילדים הרעים, לא מתממשת.

אך מותך נגע בליבם של הלוחמים למען התקווה בחברה שלנו: דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, ימין ושמאל – רבים מ"החבר'ה הטובים" שמהווים, כך אני מרגיש, את הרוב השפוי, אוהב האדם והארץ. מותך נגע בם ודרבן אותם לחשוב מחדש על מה שהם מאחלים לעצמם ולילדיהם. את חלקם הוא דרבן לפעולה ממשית, אצל חלקם הוא חיזק את מה שהרגישו כבר קודם – שבהם תלוי הדבר. שהם שיטפחו, יתקנו וינקו את המבנה הרעוע של החברה הישראלית, הנחבט מבחוץ ומבפנים ללא הרף. הלוואי ונראה אותם גם יוצאים לרחוב ביום חמישי הקרוב: לא חשוב תחת איזה שלט, חשוב תחת איזה דגל.

שירה יקרה, כיתה י"א/1 הופכת עוד חודש וחצי לכיתה י"ב/1: ג' עברה טסט ראשון, לר' הלך ממש טוב בבגרות במתמטיקה, א' עדיין עושה שטויות, כ' עושה חיל בבית הספר הבינלאומי בסינגפור וכולם מתגעגעים לנ' שחזר עם ההורים לאמריקה. הכיתה נצבעה בצבעים כהים אך עזים יותר מאז שנלקחת. חברייך הטובים, כמו כולם, רוצים להתבגר ולצאת לעולם, אך מפחדים להשאיר אותך מאחור. ביד אחת הם נוטלים מחוויות ההתבגרות שהם מצפים להן כמו נשיקה ראשונה, מיונים לצבא, טקס גמר ועוד, ומצד שני הם מרגישים שכל רגע חדש נמהל בעצב וכל פסיעה הלאה היא פסיעה הרחק ממך. הם מחזקים אחד את השני, אחת את השנייה, משמרים אותך בצוותא ולא נפרדים משירה השמחה, החכמה, המכילה שהיית להם.

את איתי הרבה פעמים ביום. בבדיקת השמות בתחילת השיעור או בסידור דפים ישנים ששמך נמצא בהם, בחיפוש אחר הבעת הריכוז שלך בדיון הכיתתי, כשהיית מצמצמת עיניים ומהדקת שפתיים כשאת שומעת משהו שלא מוצא חן בעינייך, והייתי יודע כבר שהתגובה בוא תבוא. תורנו עכשיו להגיב והשולחן הפינתי בכיתה, ליד החלון, עדיין ריק.

הכותב היה המחנך של שירה בנקי בכיתה י'