מאבק בדאעש? לא באמת

מחבל מתאבד התפוצץ בשבת במסיבת חתונה שנערכה בעיר הטורקית גזיאנטפ, וגרם למותם של עשרות ולפציעתם של רבים. בתגובה לפיגוע הקטלני, פירסם נשיא טורקיה ארדואן הודעה שלפיה סביר להניח שדאעש הוא האחראי. הודעתו של ארדואן, אשר עסוק לאחרונה בעיקר בטיהור מוקדי הכוח של מתנגדיו במדינה ובארגון PKK הכורדי, מדגימה את התפיסה החדשה המתגבשת בקרב המעצמות האזוריות בכל הנוגע לדאעש ולמקומו בסדר העולמי.

למרות החשש (המוצדק) של טורקיה, של רוסיה ושל איראן מפני האיסלאם הקיצוני שמייצג דאעש, אף אחת מהן לא באמת התמקדה בעימות פיזי מול הארגון עד עכשיו. רוסיה עשתה זאת כביכול כשהתחילה להפציץ בסוריה, אך בעצם ניצלה את ההכרזה כדי להפציץ בכלל מטרות של מתנגדי אסד החילונים והמקומיים, אלו שמוכרים כ"מורדים". איראן מוטרדת מהתחזקות הסונה הקיצונית, אבל מחויבת הרבה יותר לשמירה על שלטון אסד או מישהו ממקורביו, שמאפשר לה דריסת רגל בעולם הערבי, ובעיקר נותן לה אפשרות לתמוך בחיזבאללה ובקהילה השיעית הגדולה בלבנון. כל אלו חשובים לה בהרבה ממלחמה שמטרתה היא הרג בלתי מובחן של סונים. נראה שגם טורקיה נאבקת בדאעש שמפגע חדשות לבקרים בעריה, אולם התנהלותה בפועל מצביעה על כך שהיא מודאגת אפילו יותר מהתחזקותם של הכורדים בסוריה ומן האפשרות שהמאבק הכורדי יתרחב גם לטורקיה עצמה. ולצד זאת, חשוב לזכור - טורקיה היתה ועודנה השער העיקרי שדרכו מגיעים לוחמים "זרים" כדי להצטרף לדאעש בשדות הקרב של עיראק וסוריה.

העניין של טורקיה, רוסיה ואיראן בדאעש היה גדול מאז ומעולם, אבל הן הניחו שהארגון הוא בעיקר בעיה של המערב. טורקיה, איראן ורוסיה מפחדות לפתוח במלחמה מול דאעש והאיסלאם הרדיקלי. הם נמצאים בתוכן או על סף דלתן, ומלחמה כזו תסכן את ביטחון אזרחיהן ואת כלכלותיהן. עד לא מזמן מנהיגי רוסיה, טורקיה ואיראן היו משוכנעים שהמערב יעשה עבורן את העבודה - הן הרי שמעו כל כך הרבה על הזעזוע והנחישות של המערב, בייחוד לאור אירועי 11 בספטמבר 2001.

אבל המערב לא מצליח, או שאינו רוצה, ואולי אפילו אינו יודע איך ומה לעשות. דאעש, שהדיווחים על חיסולו וסילוקו מתפרסמים חדשות לבקרים, לא נראה כאילו הוא עומד להיעלם בקרוב. ומעבר לכך, גם אם תצליח הקואליציה המערבית־מפרצית שהוקמה נגד דאעש לסלק אותו מן הטריטוריה שלו בעיראק ובסוריה, הרושם במוסקבה, בטהרן ובאנקרה הוא שדאעש מצליח להתנחל בלבבות בכל העולם. עבורן, דאעש הוא כבר מזמן חלק מהשקלול השוטף של האינטרסים. דאעש הוא כבר לא פרץ של אי שפיות, אלא המציאות עצמה, ועם מציאות אפשר להתמודד בכלים מציאותיים, כאלה שלא מבוססים על שיח של "טובים מול רעים". דאעש הוא גם איום, אבל הוא גם (ואולי בעיקר) הזדמנות. שלוש המעצמות של אזורנו משתמשות בדאעש כעילה להתקרבות מדינית, על אף חילוקי הדעות המשמעותיים השוררים ביניהן. הן כבר לא

זקוקות לחותמת כשרות של המערב כדי ליזום מהלכים שמקדמים את האינטרסים שלהן, ביחד ולחוד.

ההכרה בכך שההתנהלות מול דאעש מחייבת מידה ריאלית של נחישות ופיכחון, יותר מאשר זעם, פחד או רתיעה, מחזקת את מנהיגי איראן, רוסיה וטורקיה גם מול המערב עצמו. כשהם מביטים בו, הם רואים הססנות והתנשאות, ובעיקר ניתוק מן המציאות בשטחם ובשטחו. דאעש, שאיים על המוסכמות הבסיסיות של המערב, חשף את המוסכמות הללו בחולשתן. פוטין, ארדואן וחמנאי מבינים היום שהסדר העולמי הישן איננו, ושהעולם החדש בשל, ככל הנראה, גם לחזונות חדשים.