אתמול בצהריים זזתי לרגע הצידה משאון המורות והמורים היושבים קבוצות־קבוצות בחדר המורות, מנסים לגשר על חודשיים של חופש, לנער אבק של אוגוסט לקראת התרגשות, חגיגיות והתחדשות של 1 בספטמבר, שהוא גם ראש השנה למורים. אני עוצר להתבונן סביבי, פנימה. מעכל את הפגישה עם המורה שניגשה אלי בדמעות עם ציוני הבגרות האחרונים. "הם עברו", היא אומרת, "אתה מבין?" ואנחנו עוברים יחד שם־שם ברשימה, מרגישים כאילו אנחנו קצת ההורים שלהם, הרבה המורים שלהם – מכירים כל אחד ואחת לפניי ולפנים. מדמיינים "איך היה להם", מעריכים ומתרגשים מהדרך ומהמאמץ שעשו, שעשינו יחד איתם בדרך הכל כך לא פשוטה – וכה חשובה בעינינו – הדרך המשותפת להצלחה אמיתית.
המשימה שלנו, שלהם, היא מהקשות ומהמורכבות שבנמצא. אל מול התמודדויות חיים מאתגרות ומורכבות (שלעיתים נדמות בלתי אפשריות או עבירות), מכשלות, מאוויים ורצונות, חלומות ושברם – אנו מנסים יחד לעשות את הבלתי אפשרי ההכרחי כל כך – לאפשר לכל אחד ואחת מהם הזדמנות אמיתית לבנות ולבחור את העתיד שלהם. להצליח לצאת מרכבת ההרים הדוהרת בכיוון היחיד שהיא יודעת: שימור המוכר והקיים בחייהם. להצליח לצאת החוצה מ"המסילה", להתבונן עליה, לשאול אם היא טובה ונכונה לי, אם הייתי רוצה נתיב אחר או כלי תחבורה שונה – אם כן, כיצד אני יכול/ה להגיע אליו – מהו היעד שלי? לאן הרכבת תגיע בסופו של תהליך, ואיך אני יכול/ה באמת לקחת את ההגאים ולדהור למחוזות שרצויים ונכונים לי. לי ולא לאף אחד אחר.
וזה לא מספיק לשאול, קשה ככל שיהיה לשאול, מורכבת ככל שתהיה התשובה, האתגר העצום שעומד לפתחנו, המורות והמורים, הוא לאפשר לכם, תלמידינו היקרים מפז (לילדים שלכם, ההורים, השולחים יום־יום את ילדיהם אל "המערכת"...) את המסוגלות, החוסן, הביטחון, התעוזה לנסות. להצליח, להיכשל, לקום ולהתמסר. כן, להתמסר קודם כל אל עצמכם הפנימי הרוצה טוב לעצמו ולאחר, אלינו המורים הקשובים בחושינו, במחשבותינו, ובליבנו האוהב עבורכם, להתמסר לתהליך הלמידה, להתמודדויות ולקושי שביציאה מהמרחבים המוכרים אל הגילוי העצמי והחברתי, לאתגר עצמכם בשאלות רחבות, ערכיות, מוסריות, חברתיות־לאומיות, עולמיות, קיומיות. לשאול את עצמכם מי אתם רוצים להיות, מה אתם רוצים להיות, איך תוכלו לעשות זאת – איך נהיה יחד חברה טובה יותר, במה אני בעל ערך, כלפי עצמי והחברה כולה. להתנסות, להתאמן בעשיית טוב, קבלת אחריות, עשיית שינוי והשפעה לטובה.
זו בקשה מאוד גדולה ומאוד קשה, להורים קודם כל, שתיתנו לנו את ילדיכם, שתרשו לנו לגשת, להגיע, להיות בשביל, להשפיע, לעזור, לעמת, לחבק. זו בקשה אדירה מהתלמידים, להתמסר, לצמוח – אבל בעיקר לא לוותר לעצמכם, לא לוותר על עצמכם. להאמין בנו המורות והמורים שלכם, שיחד נעז, נתמודד, נצמח – ונשנה את העולם. כי איזו סיבה אחרת יכולה להיות למישהו כשהוא בוחר להיות מורה בישראל?
שלכם, בהתרגשות, בכבוד עצום, בחיל וברעדה מעומקה של האחריות - המורה שלכם.
הכותב הוא מחנך בשכבה י"ב בקריית חינוך יפו (תיכון עירוני ז') של עיריית תל אביבטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו