כ"ט בנובמבר והציונות המעשית

לא היו פרצי שמחה כאותה שמחה שאפפה את רחובות ישראל ביום 29 בנובמבר 1947. מבוגרים וצעירים, זקנים וילדים - כולם יצאו לרחובות למלא אותם במעגלי ריקודים נלהבים. לא רק ביישוב העברי בארץ ישראל חוללו היהודים היסטריה; ברחבי העולם, בכל הקהילות, התקבצו כולם וחגגו את הרגע הגדול. ברומא, מול שער טיטוס, נשאה בחובה השמחה גם גורם סמלי של השלמת מעגל היסטורי.

דווקא משום ההתלהבות ההיא, נשאלת השאלה - לאן נעלמו החגיגות? מדוע התפוגגה ההתרגשות? אותו ציון דרך שבזכותו קמה המדינה - כיצד זה נשחק וצלל אל תהום השכחה? שהרי כיום - לא מסיבה ולא חגיגה; לכל היותר מאמר בעיתון, לבקשת העורך.

התשובה לכך, לטעמי, מצויה בשאלה אחרת: איזו ציונות אנו מאמצים - ציונות מדינית או ציונות מעשית? הכרזת האו"ם המכירה במדינה יהודית היא ציון הדרך המרכזי של הציונות המדינית. זוהי הציונות שהנהיג תיאודור הרצל, אשר ינקה את הזכות להקמת המדינה ממשפט העמים, מהסכמת אומות העולם, מן המרחב הפוליטי הבינלאומי. זוהי הציונות הליברלית שאת בסיס ההצדקה לעצם פעולתה ינקה מן הלגיטימיות שנתן לה, לרגע היסטורי אחד, העולם הגדול.

אבל לא זוהי הציונות שהקימה את המדינה. את המדינה הקימה ציונות אחרת, זו שלא משפט העמים עומד ביסודה אלא נטילת הגורל בידי היהודים. הציונות המעשית, שתחת צ'רטרים ורישיונות הפעלה מידי זרים העדיפה את שיטת דונם פה ודונם שם, שעל אחר שעל. לא הציונות של כ"ט בנובמבר 1947 הקימה את מדינת ישראל, אלא הציונות של 14 במאי 1948. זו שהביטה בעיניים היישר לסכנת המלחמה המשתוללת בצירי התנועה במדינה שבדרך, ועל אף נפילת גוש עציון ועל אף תחזיותיהם הקודרות של כל ידידיה - העדיפה את המעשה.

תהום פעורה לה בין הציונות המדינית ובין הציונות המעשית. כאשר חלוציה של הציונות המעשית, אנשי תנועת העבודה, הקימו את חצר תל חי והתכוננו להתגוננות מול הכוחות הערביים השולטים בשטח, קרא להם זאב ז'בוטינסקי, שראה עצמו יורשו הפוטנציאלי של הרצל, כי ישובו מן המקומות הרחוקים ההם. לא כך בונים מדינה. לא באים בגניבה, בלילה, ותופסים שטח בלאט; אלא בגאון ובהדר, באישור הבינלאומי הראוי, באופן הרשמי ההולם את מי שהאדמה הזו שלהם היא.

הדיון בין ציונות מדינית ובין ציונות מעשית, בין ריבונות האו"ם ובין ריבונות העם היהודי, אינו נחלת ההיסטוריה. כיום מעוכב חלק ניכר מן הבנייה בירושלים עקב שיקולים מדיניים כבדים, כגון תגובותיהן של אומות העולם. כל מרפסת בבית בשומרון, כל גרם מדרגות בבית בבנימין - הכל נתון לבחינה כפולה ומכופלת בזכוכיות המגדלת של שוק אירופי משותף ושל ממשל אמריקני, ויותר מכל - של ממשלה ישראלית שממתינה לאישורם. ביחסו של העולם אין כל חדש; החדש הוא בתפיסה הציונית שעשתה פניית פרסה והחליטה, אי אז בשנים האחרונות, לשוב לתפיסותיה של הציונות המדינית. את כ"ט בנובמבר איננו חוגגים, אז אולי גם נשוב, סוף סוף, לחיקה של הציונות המעשית?