"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
כולנו רקמה אנושית אחת חיה

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

לימור לבנת
, עודכן

שמונה אנשים טובים ומיוחדים וארגון אחד יקבלו היום את "עיטור האור", המוענק זאת השנה החמישית על ידי הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל. נעלה על נס כמה מהבולטים מקרב הניצולים, שהם בעלי תרומה ערכית ייחודית לחברה ולמדינה, זאת לצד הוקרתם של המקדמים עשייה למען שורדי השואה, והפועלים בנחישות - מי בתפקיד ומי בהתנדבות - למען רווחת הניצולים.

אני מאמינה שלכל אחת ואחד מאיתנו יש אפשרות לעשות מעשה. לתרום מעצמו למען מישהו אחר. כמאמר השיר "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", עלינו להבין כי חברה חזקה נשענת על פרטים מעורבים, תורמים, אכפתיים ואנושיים. לאחר פרישתי מהחיים הפוליטיים וימים מספר לאחר הכרזת תוצאות הבחירות לכנסת, פנה אליי ידידי אבי דיכטר, שכיהן כיו"ר הקרן, אשר שב לכהן כחבר כנסת ויארח היום את המעמד המיוחד, והציע לי לקחת על עצמי את האתגר לעמוד בראש הקרן לרווחה לנפגעי השואה במקומו.

מייד ראיתי לנגד עיניי שתי תמונות: האחת - את סיפוריה של אמי, אשר עלתה עם הוריה הציונים, אז ילדה בת 7, לארץ לפני המלחמה, וסיפוריה על כל בני משפחתה, כולל סבא, סבתא, דודים, דודות, שאת כולם היא זוכרת היטב, אשר נשארו שם, בשניהטין ובקולומיאה, ונספו כשנכנסו הקלגסים, עד האחרון שבהם.

והאחרת - 1998, שנת ה־50 למדינת ישראל, מצעד החיים. כ־10,000 בני נוער ומבוגרים מרחבי העולם, אני שרת התקשורת יחד עם רה"מ בנימין נתניהו, צועדים באושוויץ בקור, לאורך פסי הרכבת, הרב לאו נושא תפילת "אל מלא רחמים" מהדהדת ומצמררת ברמקולים, הנוער מתעטף בדגלי ישראל ענקיים, הבנות שמות בשערן סיכות עם דגלי ישראל קטנים והנערים החזקים נושאים דגלים עם מוטות, והדמעות מציפות את פניי.

ואמרתי מייד לאבי דיכטר - כן. זוהי משימה קדושה. בהתנדבות מלאה, בלב מלא אהבה, אתן כל מה שרק אוכל. זאת ההזדמנות עבורי לפעול למען הניצולים, לרתום ולגייס עוד ועוד אנשים שיסייעו לכולנו לפרוע את החוב המוסרי שיש לנו כלפי אלה שעברו את התופת. את הזוועה. אלה שפגשו את הרשע בכל כך הרבה צורות וניצחו את הבלתי נתפס, הצליחו לבנות חיים מלאים כנגד כל הסיכויים.

ועדיין, יש לא מעט ניצולים מעוטי יכולת, ניצולים בודדים. לא נותרו הרבה שנים. על כולנו האחריות למאמץ אחרון על מנת להבטיח שבשנים שנותרו להם הם יחיו בכבוד. זיכרו - לכל אחת ואחד מאיתנו יש אפשרות וחובה לעשות מעשה. כולנו בני אדם. לכולנו מגיע לחיות בכבוד. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

הכותבת היא יו"ר בהתנדבות של הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...