לא על הציון לבדו

לא פשוט להיות תלמיד במדינת ישראל בשנת 2016. בעידן שבו הכל סובב סביב הישגיות ותחרותיות. אנו נמדדים ומודדים אחרים בעיקר על פי מספרים ושורה תחתונה ולא על פי הדרך. האם מדובר בדבר בלתי נמנע שאין מה לעשות כנגדו? אני משוכנע שהתשובה היא לא.

במהלך שנותיה של מדינת ישראל, ניתן לראות את האבולוציה שעברה מערכת החינוך- ממערכת הדוגלת ומחנכת לערכים ולהשבחת ההון האנושי לכזו המעודדת בעיקר הישגים ומצוינות. נשאלת השאלה כיצד באמת אנחנו אומדים מצוינות, ומה איבדנו לאורך הדרך?

אין מדובר בביקורת על מערכת החינוך או על החברה הישראלית. ודאי שהישגיה המופלאים של מדינת ישראל הינם תוצר, בין היתר, של הישגים גבוהים ומצוינות פדגוגית שכולנו נהנים מפירותיה ומתגאים בה מעת לעת.

עם זאת, אל לנו לשבת מנגד בחיבוק ידיים. בתור מחנכים המבלים את רוב יומם עם הדור הבא של מדינת ישראל, עלינו לבוא ולהציב אלטרנטיבה ולומר בקול ברור: מצוינות פדגוגית מתחילה במצויינות ערכית. לא מדובר בקלישאה, אם כי באמונה אמיתית בילדינו ובתלמידנו.

בחברה שבה הכל נמדד ונשפט לפי ציונו של התלמיד, אנו מאבדים את כל אותם התלמידים שציוניהם אינם גבוהים. מובן שאנו מחנכים את תלמידנו לשאיפה למצוינות בכל התחומים ועל כן ממוצע ציוני הבגרויות אצלנו בהחלט עומד בכל סטנדרט גבוה. עם זאת, יש תלמידים שנסיבות חייהם הקשות לא אפשרו להם להגיע להישגים גבוהים, והשאלה כיצד אנו כאנשי חינוך מסוגלים לשלב אותם כראוי בהמשך דרכם בחברה הישראלית.

אם בתי הספר ומוסדות החינוך השונים ימשיכו לראות את מוסדות הלימוד כסוג של מפעלי ייצור למצוינות פדגוגית בלבד, הרי שנמשיך לפספס את העיקר ולוותר על תלמידים רבים בעלי פוטנציאל גבוה שבשל נקודת התחלה לא שווה לא הצליחו למצות את יכולותיהם האישיות. האם כך צריכה להתנהל מערכת חינוך בחברה שמבקשת לפחות בהצהרות ראשיה להיות שוויונית?

ראוי שניתן דגש על עיצוב האישיות של תלמידנו, הגברת הביטחון העצמי שלהם, יכולת הכלה של כלל האוכלוסיות במדינה ללא קשר לדת, גזע או מין; מתן כלים לדחיית סיפוקים למרות שאנו נמצאים בעידן טכנולוגי המגרה את חושינו לאורך רוב שעות היום.

אנו נמצאים בעידן מאתגר במיוחד, עידן שבו האתגרים בהם תלמידנו צריכים לעמוד גדולים ורבים, עלינו להעניק להם "סל כלים" שישרת אותם בעתיד כאשר יובילו את מדינת ישראל.

הכותב הוא מנהל בית הספר בכפר הנוער הודיות השוכן בסמוך לטבריה