לעצור את מבול האבחונים

האבחונים בישראל הפכו לתעשייה של ממש, שם קוד לצוותים חינוכיים וטיפוליים כאמצעי לסימון קו השבר, בין המצב ה"נורמלי" שבו נמצא הילד בכיתה, לומד ומתפקד לפי הסטנדרטים הרגילים, לבין מצב שבו נדרשים התייחסות שונה ו"סיווג" הילד כמיוחד, כאחר, ככזה הדורש משאבים מיוחדים.

מערכת החינוך דאגה לפרנס את התעשייה המתפתחת בכך שהתנתה מתן משאבים נוספים לבתי ספר, כגון שעות תגבור, כיתות קטנות, טיפולים רגשיים בתלמידים שאובחנו כבעלי לקויות למידה. במקביל, פרצה תעשיית ההתאמות לבחינות הבגרות כל סכר אפשרי. התוצאה - שימוש יתר באבחונים של תלמידים עם לקויות למידה.

כאנשי חינוך אנחנו בטוחים שאנו עושים את המקסימום כדי לקדם כל תלמיד ותלמיד לפי צרכיו ואישיותו, לאפשר צמיחה, לעודד לחשיבה אחרת, לפרוץ גבולות, לעודד בחירה ולשאוף ליצירת אישיות מלאה ועצמאית. אנחנו שואלים מה צריך לעשות התלמיד, שאובחן בכלים שרירותיים ותויג על פי סעיפי לקות קשיחים, כדי להצליח. אנחנו תוהים איך הוא צריך להתנהג בכיתה, להקשיב, ללמוד בבית, להתכונן לבחינה ולרכוש את הידע.

אבל כשאנחנו נתקלים בתלמידים שמתחילים להתעייף, שלא עומדים בקצב, שלא מיישרים קו, שזקוקים ללמידה אחרת ושלא מאותגרים מספיק - נכנס לפעולה מנגנון ההגנה שלנו.

ברגעי הקושי אנחנו נדחפים לפעולה "לפי הספר", לאבחון, לסיווג ולאפיון. זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, "כאילו", לכאורה, כבר בחנו את דרך ההוראה, חשבנו על מבנה הכיתה, פרצנו את תוכנית הלימודים, שיננו את צורת ההערכה, יצרנו מרחבי למידה אישיים, כל מה שנדרש לילד המאובחן. האם בדקנו שאכן זה מה שהתלמיד צריך ובאיזו מידה נושאים אלה רלוונטיים להתפתחותו?

כשקשה לתלמידים (ובעיקר לנו) אנחנו פועלים לייצר עבורם "מרחב חדש", שבו הקצב יהיה אחר, "מותאם" להם במיוחד. למה? כי הם אחרים, מאוד רגישים, לפעמים קצת כועסים, כי הם צריכים מגמה מותאמת, אבחנה מבדלת, חינוך מיוחד.

הבחינה האמיתית צריכה להיות שלנו אנשי החינוך. ניהול נכון של המשאבים הקיימים מאפשר יצירת מרחב לימודי אחר, לא מותנה בהבחנות ובאבחונים.

אפשר לשנות את ההגדרה: לא "בית ספר לחינוך מיוחד" אלא "בית ספר מיוחד לחינוך". בית ספר, שבו המערכת דינמית ומאופיינת במגוון של אפשרויות, מערכת שתומכת במורים שמלמדים אחרת, שמאפשרת דרכי הערכה שונות בלי ועדות וביקורות.

מערכת החינוך צריכה לסמוך על אנשי החינוך ולא להכשיר מורים צייתנים. היא חייבת לספק כלים למורים כדי שיכירו את התלמידים במגוון תחומים, המאפשרים איכות חיים טובה. המערכת חייבת לשאוף לכך שבית הספר יהיה מקום שהילד יאהב וירגיש בו שייך, מקום בטוח להורים שיקבלו צלצול מפרגן ולא מתלונן.

עלינו להעביר את המיקוד מה"being", עיסוק היתר באבחון - ל"well being", לעיסוק במענה הנכון והשלם עבור התלמיד. כך יתאפשר מרחב לכל התלמידים מכל הגוונים. זו הדרך לגישה הוגנת ושווה לכל מסלולי הלימוד, המאפשרת תמיכה כשצריך ולא מוותרת לאף אחד ועל אף אחד.