בעשורים האחרונים התפתחה הכחשת השואה למימדים יוצאי דופן ומדאיגים. לא רק מדינות עוינות לישראל עוסקות בכך, אלא מגמות חברתיות שונות בעולם המערבי מפתחות צורות חדשות ומטרידות של הכחשת השואה. בעוד המתכונת הישנה של תופעה זו היתה, כשמה, כפירה באמיתותם של אירועים ושל מספרים וקעקוען של עובדות היסטוריות, קמו מתכונות חדשות - מתוחכמות יותר - אשר מעוותות את זכר השואה, תוך הפיכת הקורבנות לשחקן הרשע בנרטיב ההיסטורי.
הדרך הנפוצה ביותר לעיוות ההיסטוריה קרויה בפי חוקרי פוסט־שואה "היפוך". לפי לוגיקה שמטרותיה ברורות, צה"ל מוצג כפורמט המודרני החדש של הוורמאכט, הפלשתינים לובשים בגדי אסירים ועזה איננה אלא גטו מחודש שבו היהודים, במעשה אשר מתמשך מאז הגיעו למזרח התיכון היישר מן המחנות, מרעיבים את הערבים בכוונת מכוון.
דווקא על רקע המציאות הזו, שבה מתמודדת ישראל בחזית הסברתית מאתגרת, בולט יום הזיכרון הבינלאומי לשואה כאחת ההצלחות הדיפלומטיות הנדירות שנחלה מדינת ישראל בשנים האחרונות. ההכרזה על הכרה ביום זה התקבלה פה אחד ב־2006, ובנוסח ההחלטה מצוינת העובדה שבמהלך מלחמת העולם השנייה נרצח שליש מן העם היהודי על ידי הנאצים לצד מיעוטים נוספים. באחדות דעים נדירה חתומות על ההחלטה כמאה מדינות שונות מכל רחבי הגלובוס, ובכללן מדינות שאינן חשודות כידידותיה הקרובות של ישראל.
אלא שההצלחה הדיפלומטית וציון נכון והוגן של הטרגדיה הלאומית שלנו מחייבים אותנו באמות מוסר שלא תמיד השכלנו לעמוד בהן. מסר חשוב מסתתר בעצם ציון יום הזיכרון לשואה בתאריך 27 בינואר. זהו היום שבו כוחות הצבא האדום נכנסו לאושוויץ ושיחררו את אחרוני שורדי המחנה. גם חסידים נלהבים של אתוס מרד הגטאות, גם מי שמתגאים - ובצדק - בלחימה החריגה של צעירי וצעירות תנועות הנוער הציוניות בקרבות חסרי סיכוי מול חיילי האס.אס, אינם יכולים להתעלם מן העובדה שהעולם החופשי, המונהג על ידי האמריקנים והבריטים מן המערב ועל ידי הסובייטים מן המזרח, הוא שהציל את שארית הפלטה מגורלם של ששת המיליונים האחרים.
במסר של ציון יום השואה הבינלאומי יש, עבורנו, מחויבות נוספת, עמוקה יותר וקשה יותר. כשם שאחרים מציינים את הטרגדיה שלנו - שומה עלינו, ביושר ובהגינות, להכיר גם בטרגדיה של אחרים. ברצח העם הארמני, שהתבטא במעשי טבח המוניים, בגירושים ובצעדות מוות מכוונות שאירגן השלטון הטורקי במהלך מלחמת העולם הראשונה, נהרגו כמיליון עד מיליון וחצי ארמנים לצד אשורים ויוונים - בניצוחה וביוזמתה של טורקיה, ששאפה להשלים טיהור אתני באסיה הקטנה. ישראל הרשמית גימגמה ומגמגמת בכל הנוגע לאירוע זה, שהוא בבחינת "שואה של אחרים".
אמנם בפסיעה קדימה ושתיים לאחור, קיימת תזוזה מסוימת במדיניות ישראל, ומאז בוטלה הקרנתו של סרט תיעודי בנושא בשנת 1989 חלו אי אלו שינויים, אבל אמירתו של שמעון פרס, מימי כהונתו כשר חוץ בשנת 2001, עדיין מהדהדת ואיננה מוסיפה כבוד לדיפלומטיה הישראלית: הארמנים, אמר אז פרס, עברו טרגדיה, אך לא רצח עם. שנתיים לאחר מכן, מדליקת המשואה נעמי נלבדיאן, אחות בבית החולים הדסה ובת לעדה הארמנית בישראל, נדרשה להשמיט מנאומה - בעת הדלקת המשואה ביום העצמאות - את רצח עמה, שאותו רצתה להזכיר. ולמרבה האבסורד, שנה לאחר שהכירו אומות העולם ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, דווקא בכנסת ישראל הוסרה מסדר היום ההצעה לדון ברצח העם הארמני.
יותר מאשר בכל יום אחר, 27 בינואר הוא, עבורנו, הזדמנות טובה לא רק להכיר תודה לעולם, שעל אף עוינותו אלינו מוכן להכיר בקורבן הנורא שהוא חלק מן ההיסטוריה שלנו. זוהי גם הזדמנות לחשבון נפש, ואולי להחלטה ברורה ונחרצת שגם אנו, מצידנו, צריכים להכיר בשואה של אחרים, בלי פוליטיקה.
הכותב הוא ראש המחלקה הרב־תחומית בפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו