חג החירות והאושר הישראלי

לאחרונה קבע דו"ח האו"ם כי מדינת ישראל נמצאת במקום ה־11 בעולם במדד האושר. מי שחשוף לשיח התקשורתי, שברובו מציף את הבעיות והמשברים, יתקשה להאמין שהישראלים אכן מרוצים. אבל נדמה שהסוד הגדול של האושר, המסתתר מאחורי הצללים, הוא החיבור של הישראלים לזהות, למשפחה, למקום, לשפה ולקהילה. כל אחד מאיתנו הוא חלק מקהילה. התמיכה, החיזוק וההישענות זה על זה לא רק מנחמים ברגעים קשים, אלא גם מעניקים ארשת ביטחון ושקט נפשי ביומיום.

פסח הוא החג המשמעותי ביותר של הקהילה, ואנחנו חוגגים גם את החירות שבה נוצרה "קהילת" בני ישראל. מתוך השעבוד והגלות נולד עם, נולד ציבור, נולד חלום משותף - לחזור לארץ. פסח הוא גם החג המשפחתי ביותר, ליל הסדר הוא חגה של המשפחה, את הסדר לא עושים לבד אלא, כמו בני ישראל בפסח הראשון בעולם, "למשפחותיכם".

אחת הסיבות לקפיצה במדד האושר היא המשפחה הישראלית, שעדיין שומרת על איתנותה מול הרוחות המנשבות בעולם המודרני ובתרבות המערבית. מבדיקת ה־OECD עולה כי ישראל נמצאת במקום השישי והמכובד בין מדינות הארגון במספר הזוגות הנשואים. הבדידות, המאפיינת כה רבים כיום באירופה, היא אויבת האושר. האורבניות המנוכרת של העיר, החיים במגדלי הענק שבהם ההיכרות בין הדיירים מטבע הדברים נמוכה יותר, משפיעים ומגבירים את הזרות.

אבל לדעתי זו אינה הסיבה היחידה לאושר. מתברר שהישראלים גם אוהבים לתת. מנתוני הלמ"ס עולה כי שיעור המעורבים בפעילות התנדבותית צמח בהדרגה מ־15 אחוזים ב־2002 ל־21 אחוזים ב־2015. אחד מכל חמישה מאיתנו מוצא זמן ואנרגיה לתת מזמנו, להתנדב ולעשות למען הזולת. בעולם תחרותי ועסקי, בחברה מערבית מודרנית, כשהרושם הכללי הוא שכל אחד דואג בעיקר לעצמו, מתברר שהישראלים אינם חיים לבדם, הם חיים גם למען הכלל, למען השכן הקשיש או המוגבל. תשתית לקהילה איתנה היא מספר גדול של משפחות הממוקדות בנתינה, ומספר רב של קהילות כאלו יכול להעצים משמעותית את החברה הישראלית.

חודש ניסן הוא שיא של פעילות תמיכה וסיוע הדדי. אנחנו מכירים את מוסד ה"קמחא דפסחא", הסיוע ברכישת מזון לפסח, שהפך כבר לתקציב ממשלתי שהמדינה מעניקה לארגונים העוסקים בחסד. וזו רק דוגמה קטנה. ברבים מהקהילות, מהמתנ"סים ומתנועות הנוער מנצלים את ימי החופש בחודש ניסן כדי לשפץ ולסייד בתי קשישים ומוגבלים, לסדר גינות עזובות, לאסוף בגדים משומשים לנזקקים ולאסוף עבורם חבילות מזון במרכולים. קהילות רבות בערי ישראל יקיימו השנה סדרי פסח ציבוריים כדי לא לשכוח את הבודדים, את מי שגורלם לא שפר עליהם, את מי שלא רואים את האור כשהם קמים בבוקר אלא בעיקר את הצללים.

כוחו של פסח הוא בקריאה לחירות. ב־2017 האדם יכול למצוא את עצמו משועבד לשלל דברים, מהמסך הסלולרי ועד העבודה המשעבדת, החודרת אלינו 24 שעות ביממה. החיבור האנושי הוא תרופה לשעבוד, הקהילה היא כלי שיש לחזקו ולהצמיחו כדי להעצים את החברה הישראלית כולה וכל אחד ואחד מאזרחיה.