דגש הגיע לתפקיד רופא בגדוד "קרן" של אגד 282 מעט אחרי שהגעתי לתפקיד סגן מפקד הגדוד. רופא בגדוד הוא קצין המטה שהכי קרוב לסמג"ד, הן בגיל והן במנטאליות. דגש מאהר היה חוויה מתקנת בגדוד, רופא משמעותי וחזק לכל הלוחמים והמפקדים. הייתי מסתכל עליו תמיד בפה פעור, על הדברים שהספיק ועל המשמעות שלהם: מעבר להיותו ד"ר, הוא עמל על דוקטורט נוסף בפילוסופיה וכתב מאמר על תרופות סבתא בעדה הדרוזית. הוא ידע לשלב בין כללי הרפואה המערבית וחקר הרפואה האלטרנטיבית בעדה הדרוזית.
דגש נתן את כל כולו לתפקיד הרופא בגדוד: תמיד אימן את המחלקה למקצוענות יתרה. אני זוכר איך היה מתעקש איתי שכל אימון יסתיים בהפלת פצועים כדי לתרגל את התאג"ד שלו למצבי קיצון, או את חוות הדעת המעמיקות שלו בישיבות הקצינים - לא תמיד רק מכורח מחויבותו - אלא רק כי היה לו חשוב לתת מעבר.
בתקופת עזיבתו את הגדוד, הרגשתי אותו אף יותר. סבלתי ממיגרנות קשות ורק הוא ידע מה הטיפול הראוי. אני זוכר איך הוא היה בוחן אותי לפני יציאה לאירועים מבצעיים ומפציר בי לטפל בעצמי כדי שאוכל לעמוד איתן בשטח ולחזור לפעילות מלאה.
לקראת סיום תפקידי, מצאנו זמן לנופש גדודי באשקלון. דגש היה בתחילת דרכו כרופא אגד, והיה מחובר מאוד לחיילי הרפואה שהשאיר בגדוד. הזמנו אותו להיות עם כולם ואז הסתבר שהוא הגיע לזמן קצר כדי להגיע למיונים לתפקיד רופא השייטת, בחיל הים. שאלתי אותו למה הוא מתעקש כל כך ללכת דווקא עכשיו, כשכולם כאן. אמרתי לו שילך בהזדמנות אחרת, כי גם ככה בדרך כלל אנשי החילוץ יושבים בעתלית ומחכים להקפצה. אבל הוא היה בשלו. היה לו חשוב לקפוץ על ההזדמנות ולבלוט כדי שיקבל את התפקיד הנחשק.
באותו סוף שבוע, חזרתי לדירה שלי בתל-אביב, בה גרתי עם כמה קציני מטה מהגדוד. בשעות הלילה הגיעו שמועות שהחילוץ הוקפץ ובשעות הבוקר כבר נאמר לנו שדגש נהרג. הייתי אמור לטוס לחופשה בספרד, הטיסה בוטלה ואני הייתי אחד מנושאי הארון. נסענו למרר שבצפון, הכפר שלו. פגשנו את אלמנתו הצעירה, לה נישא רק כמה חודשים קודם לכן, ואותה ראינו לראשונה בחתונה שלהם: הם הזמינו את הגדוד לחגוג עמם באחד משבעת ימי הכלולות הדרוזיים.
לפעמים מעכלים מקרים של נפילת חבר, כשזה קורה במבצעים גדולים או במלחמות. במקרה הזה היה נראה שהוא סתם קפץ רגע לשבת במועדון ולחזור. ממש לא אירוע שהולך להיגמר אחרת, כי הוא היה נראה כל כך מבטיח - צפיתי אותו מגיע לגדולות.
בימי זיכרון אני משתדל להגיע, כשאיני בתפקיד פיקודי, ולבקר משפחות של חללים מהיחידה. מדהים לראות את כל החבר'ה שהיו בגדוד, קציני מטה משלל האגפים, ממשיכים להגיע ומתקבצים, משתנים מעט כל שנה. דגש נשאר שם מאחור, אבל דוחף את כולנו קדימה.
כותב הטור לזכרו של דגש מאהר הוא אלוף משנה יורם כנפו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
