שנזכה להכיר את חיילינו רק בשיגרה

כשאתה מפקד על עשרות ומאות חיילים, אתה יודע להגיד על חיילך לא מעט דברים. איך קוראים לו, מהיכן הוא בארץ, כמה הוא מקצועי ואם הוא חייל אחראי. אתה יודע לומר איך הוא תיפקד באירוע המבצעי ההוא, עד כמה הוא חצוף או בעל חוש הומור, מי החבר הטוב במחלקה או בפלוגה וכמה הוא דומיננטי בתוך הקבוצה. ואחרי כל זה אתה מעז לחשוב שאתה מכיר את חייליך.

ואז, בכל פעם מחדש. בכל פעם שאיבדתי חייל הבנתי בדיעבד שמה שידעתי עליו הוא כל כך, כל כך שטחי. לא ידעתי שהוא היה שחקן כדורסל מצטיין שבילה לילות בצפייה במשחקי אן.בי.אי. לא ידעתי עד כמה היה מוסיקאי מוכשר וידע להפיק צלילים כמעט מכל דבר. לא ידעתי שהוא אהב סוסים, ובכל הזדמנות שרק היתה הוא דהר ודהר. לא ידעתי שלא היתה לו אף פעם חברה. לא ידעתי שהיה לו קשה כל כך כשהוא הגיע ליחידה. וגם לא ידעתי באיזו משפחה מדהימה הוא התעצב וגדל. ובעיקר לא הבנתי עד כמה מיוחד הוא היה.

כל שנה מאז לכתו, המשפחה שם, והסביבה עוטפת אך משתנה. החברים עומדים שם כואבים, ואחרי כמה שנים מגיעים כבר עם בת זוג וילדים. ואי אפשר לא להפליג במחשבות - "היום הוא צריך היה להיות כבר בן 30 או 40, ובטח עם קריירה, משפחה וילדים". אבל לא! החיים ממשיכים והוא נשאר 20.

ההורים, הם תמיד קרועים, בכל שנה ושנה. הכאב מלווה בקפה של הבוקר וסביב שולחן השבת, גם באזכרה וגם בשמחה המשפחתית. ואני למדתי שאין לי סיכוי להבין את גודל התהום שנפערה ואת הקושי היומיומי שלהם, להמשיך קדימה.

ואני מבין היום יותר מתמיד - שאת כל אחד מחיילינו מקיפים כל כך הרבה מעגלים והם כל כך מרכזיים ובעלי השפעה. מי ייתן שנשכיל להכיר אותם לעומק, רק בשיגרה.