מורשתנו היא התשובה לאונסק"ו

ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו להכיר בחברון כ"אתר מורשת פלשתינית" הזכירה לי עדות של ארכיאולוג ישראלי שפגשתי בסיור בשומרון. הוא תיאר איך גילה את האתר ההיסטורי שבו סיירנו באותו יום: "ראיתי בשטח כמה אבנים מסותתות והעברתי את היד על אחת מהן, לנקות את האבק. פתאום ראיתי שתי מילים בעברית קדומה - 'הכהן הגדול'. התברר שעמדתי במרכז של יישוב עברי שננטש אחרי חורבן הבית הראשון, בגירוש בבל, ועמד כך שומם 2,600 שנה!"

הכתובת שהתגלתה נחרטה באבן שהוצבה מעל הכניסה לבית של הבן של כהן גדול שחי במקום, ובשטח של חמישה קילומטרים מרובעים מסביב לו התגלו שרידים של עוד שישה(!) יישובים יהודיים מאותה תקופה. אתר המורשת המדהים הזה עומד נטוש גם היום. מלבד חפירות הצלה ותיעוד מצומצמות, הוא טרם נחקר לעומק. הציבור הרחב אינו יכול להגיע אליו כי הוא נמצא בשטח צבאי ונפתח למבקרים בהזדמנויות בודדות ונדירות.

וזהו מצבם של רוב האתרים ההיסטוריים בישראל. כי למרות העובדה שכולנו מכירים אתרים מרכזיים כגון מסדה, עיר דוד, מערת המכפלה, הרודיון ובית שערים – הרוב המוחלט של אתרי המורשת היהודיים עדיין לא נחשף לציבור במידה מספקת. כולנו מכירים את קיסריה, בית שאן, עתלית ומבצרים כמו מונפור וכוכב הירדן – אבל הם לא אתרי מורשת יהודית. גמלא, ביתר, סוסיתא, סרטבה, ארומה ומאות אתרים אחרים עדיין מחכים לציבור הישראלי שיבקר בהם, ואף ישמע עליהם בפעם הראשונה. רובם המוחלט טרם נחפר ונחקר על ידי הארכיאולוגים, ויחידים שמגיעים אליהם הם שודדי העתיקות שהורסים בחפירות הפיראטיות את כל עומק ההיסטוריה הלאומית שלנו.

אם האתר לא נחפר, הוא לא נלמד. וכשהוא לא נלמד, הוא גם לא מוכר לציבור – שלא יכול להתחבר למורשתו ולשורשיו. וזה יוצר מעגל סגור של בערות וזלזול בהיסטוריה הלאומית ובקשר שלנו עם עברנו ועם ארצנו. אנחנו לא משקיעים מספיק בשימור אתרי המורשת, ומאפשרים מחטפים פוליטיים כמו במקרה של אונסק"ו וחברון. לפלשתינים כבר שלושה אתרים שאונסק"ו הכיר בהם כאתרי "מורשת פלשתינית" – כנסיית המולד בבית לחם, שטח חקלאי היסטורי מסביב לכפר בתיר, ועכשיו – העיר העתיקה בחברון. מיותר לציין שלשלושתם אין קשר לפלשתינים – אפילו לכפר בתיר, שעומד על חורבות של העיר העברית ביתר, המעוז האחרון של בר־כוכבא, שנפילתו והטבח שביצעו הרומאים במגיניו מסמלים את הסוף של המרד. רק "בזכות" זה שאנחנו לא משמרים את המורשת שלנו ואתריה, אויבינו מנצלים את זה לסילוף ההיסטוריה ולהפצת שקרים שמשרתים אותם במלחמה נגדנו.

אנחנו חייבים להבין שלימוד וחקר המורשת הם לא רק פעילות אקדמית ותרבותית. זה חומר חובה למערכת החינוך, שחייבת לחשוף את הדור הצעיר לעברנו הלאומי כאן, בארץ ישראל, הן בלימודי גיאוגרפיה והן בשיעורי היסטוריה. נער ישראלי שלא למד על קרבות המכבים, או על אסטרטגיית המרד הגדול, לא יידע בעצמו על מה הוא נלחם כשיתגייס לצבא. עומק ההיסטוריה שלנו, והבנת הזכויות הלאומיות שנובעות ממנה - הם נשק לא פחות עוצמתי מאוגדת שריון וממערכת כיפת ברזל.

הכותב הוא אדריכל המתמחה בשימור אתרי מורשת תרבותית