השנה החולפת היתה (גם היא) רעה לקשישים בישראל. דו"ח משרד העבודה והרווחה שפורסם אתמול מאשש את הקביעה, עם נתונים מדאיגים מאוד: יותר מ־5,800 מקרי התעללות דווחו, ובהם מקרי פגיעה נפשית, פיזית, מינית וניצול כלכלי. כולם קשים, אבל הקשים שבהם נחשפו גם לציבור הרחב. היו אלה אירועי התעללות ואכזריות כלפי הקהילה הפגיעה של הקשישים, מקרים שבהם אלימות פיזית ונפשית מתרחשת פעמים רבות דווקא במקום שבו בני המשפחה האמינו כי הוא המקום הטוב והבטוח ביותר עבור ההורה הזקן.
מול המראות הללו עמדו ועומדים בני המשפחות המתמודדים עם עומס רגשי סביב הטיפול בהורה, עם רגשות
אשמה, עם צורך בהשלמה עם המצב ועם ההחלטה לאשפוז במוסד סיעודי. הם שבורי לב וכולנו איתם. הסיבות
האפשריות למקרים קשים מסוג זה הן רבות: מימון חסר של משרד הבריאות עבור מיטות סיעודיות, מחסור בכוח אדם, שכר מינימום המשולם לכוח העזר, וכמובן הטענה שגריאטריה זה "Big Business". יש מי שטוענים שהאלטרנטיבה גם היא סוג של פגיעה: כאשר לא מאשפזים בן אדם הזקוק לאשפוז במחלקה סיעודית או בבית אבות, אלה הזנחה וסוג של התעללות. השארת קשיש בבית ללא טיפול יכולה להביא להידרדרות ואף לסכנה.
חומרת המעשים אינה ניתנת למדידה, יש להוקיעם בכל צורה ודרך אפשרית ובמקביל יש לעודד חשיפה של האירועים. בדרך זו עולה המודעות לנושא ההתעללות, הן מול אנשי המקצוע וקובעי המדיניות והן של בני משפחות הזקנים בכלל. ובכל זאת, מה אפשר לעשות בפועל כדי למנוע את המכה הבאה?
אפשר לשקול הבאת עובדים זרים לתחום הסיעוד, תוך הענקת רישיונות לעבודה בתוך המוסדות. מדובר בעובדים טובים מאוד, שעלות שכרם מתאימה למערכת הישראלית. כמו כן, חייבים לקדם את כוח העזר ולהפוך אותו למקצועי. יש להשקיע בהשכלתו, במתן תעודות, לתת לעובדים אפשרות לשותפות בתוכניות הטיפול, השתלמויות ושכר המשקף את העבודה החשובה שהם עושים.
אשר למשפחות של הקשישים הנמצאים בבתי אבות ובמחלקות סיעודיות – אלו משוועות לעצה כיצד יוכלו לזהות מצוקה. עליהם להיות עם עיניים "פקוחות" ולא לחשוב ש"לנו זה לא יקרה..."
בני המשפחה יכולים לנסות לזהות אם קיים חשד כלשהו שדבר מה אצל ההורה לא בסדר, אולי משהו קורה לו, משהו אשר הוא אינו מספר עליו. כמו בכל מקרה של התעללות, הקורבן חושש לספר, גם אם הוא מסוגל לכך פיזית. עלינו לחשוב אם ההורה הוא כתמול שלשום. מובן שסימני גוף פיזיים צריכים לשמש "נורות אדומות", אשר יש לבדוק אותן בזהירות רבה, תוך שלילת סיבות אחרות לשינויים.
על רקע אירועי השנה החולפת עלול להיווצר הרושם כאילו אנשים מפחדים מבתי אבות וממחלקות סיעודיות. הכללה זו חוטאת לאמת. מהיכרותי עם המערכת חשוב להדגיש שהיא דורשת טוב באופן כללי וחשיבותה החברתית עצומה. עם זאת, חיוני להתגייס ולהוקיע כל מקרה של אלימות, התעללות ופגיעה בהורינו הקשישים. זהו צו מוסרי עליון שמוטל עלינו, כפרטים וכחברה.
הכותבת היא אחות מומחית בגריאטריה, ראש תכנית לימודי יעוץ גרונטולוגי וניהול טיפול במכון באר אמונה להכשרת מנחים ומטפלים במשפחה
