מקווים לטוב

אנחנו לא נוהגים להתעדכן בחדשות, ועקב עיסוקינו הרבים לא נודע לנו על הסופה עד יום שישי בשבוע שעבר.

מאז הסופה האחרונה שחווינו, ווילמה ב־2005, לא הגיעה לאזורנו אף סופה רצינית, אף שאנחנו קרובים מרחק של 15 דקות נסיעה מהאוקיינוס האטלנטי המועד לפורענות. פעמים רבות היו סופות שהיו קרובות, אבל בסופו של דבר לא פגעו בנו. עובדה זו פגעה ברמת הכוננות שלנו.

הפעולה הראשונה שעשיתי היתה לנסוע לתחנת הדלק, שם כבר חיכה לי תור של חצי שעה, אך עדיין היתה תקווה שזה לא רציני. רק ביום שלישי התחלנו להתכונן ברצינות, וככל שהקשבנו יותר לחדשות הבנו שאולי הפעם זה אמיתי.

מיגנו את הבית שלנו והתחלנו לערוך קניות. היו לנו כמה משימות עיקריות: מזון ומים עבורנו - אשתי חדוה, והילדים מיה וראיין בני ה־14 ואני, וכן גנרטורים. מכיוון שאנחנו מנהלים נכסי נדל"ן עבור לקוחות מהארץ וממדינות אחרות, היינו צריכים להגן על הנכסים והדיירים באמצעות מיגון החלונות.

אחרי ביקור בסופרים שונים, גילינו שקצת איחרנו משום שבחרנו שלא להיכנס ללחץ. המדפים בחנויות היו פשוט ריקים! בימים שלאחר מכן ביקרנו בחנויות פעמים רבות עד שהצלחנו להשיג את כל המוצרים. חומרים למיגון לא ניתן היה להשיג ונאלצנו לשלם מחיר מופקע של כ־1,200 דולר!

כרגע הבית מלא באורחים, יש מלאי מספיק של מזון ומים ויש חשמל. בטלוויזיה עדיין משדרים תמונות קשות ומזהירים, אבל כנראה שהחלק המסוכן של הסופה יהיה מערבה מביתנו. נקווה לטוב. אנחנו כרגיל מחייכים ואופטימיים.

הביאה לדפוס: דניאל רוט־אבנרי