פיצול הערוצים: אל תצפו למהפכה

מנהג השתרש בחברתנו בשנים האחרונות: ככל שנושא או סיפור נוגע לשדה התקשורתי, כך הרעש והעיסוק התקשורתי בו הולך וגובר. ברוב המקרים אין קשר בין חשיבות הנושא למלל האינסופי שמוקדש לו. כך נדמה שאין נושא חשוב יותר מאשר תאגיד השידור הציבורי או שאלת המשך קיומו של ערוץ 10, והעיסוק בהם זוכה לנפח תקשורתי יותר מאשר חוק ההסדרים או מו"מ עם הפלשתינים.

אכן, תופעת הנרקיסיזם לא פוסחת גם על אנשי המדיה, ואולי בשל כך אין לתמוה על העיסוק המוגזם בסוגיית פיצול השידורים שיתרחש מחר. משום שהתייחסות מעמיקה באמת תבהיר כי מדובר על מהומה על לא מאומה. כדי לרדת לשורשי הבעיה צריך להיזכר בחוק הרשות השנייה וברגולציה שנולדה מרוח החוק. מדובר בתפיסת עולם שייחסה לערוצי הטלוויזיה המרכזיים ערך תרבותי, חברתי ואפילו חינוכי. ובהתאם לכך נוסח חוק הרשות השנייה האחראית לערוצי הטלוויזיה המסחריים.

גישה זו אכן ראתה חשיבות בערך התחרות, אך בעיקר כאמצעי שיביא להעשרה של התכנים מתוך תקווה "שקנאת סופרים תרבה חוכמה". יותר מזה - התחרות בעיני המחוקק והרגולטור (הרשות השנייה) היתה אמורה להביא לפלורליזים תקשורתי ולמצב שבו מהדורות חדשות מתחרות ביניהן לא רק על העברת סקופים או סיפורים מעניינים, אלא גם על מורכבות ועומק ועל האפשרות שכל ערוץ ישקף משהו אחר מהמרבד המרתק של החברה הישראלית. לאפשר ביטוי לגישות שונות הרווחות בחברה הישראלית ולאו דווקא במישור הפוליטי. לצערנו, על אף המאמצים של הרגולציה, מגמות אלו קרסו לטובת התחרות על הכסף. במקום לראות דרמות וסדרות תעודה שישקפו את החברה הישראלית על רבדיה וגווניה השונים, קיבלנו מהערוצים המסחריים יותר ויותר סדרות ריאליטי, בעוד המשותף להם הוא הרצון למקסימום של צופים באמצעות שחיקה של בלוטת הריגוש. במקום לעסוק בחשוב עוסקים רק במעניין (מינוח מכובס לריגוש). וכאמור, התחרות יצרה הרבה מאותו דבר, בעוד גם תוכניות האקטואליה עוסקות בעיקר בעולם ריגושי של שחור־לבן, כאשר הליין־אפ שלהן דומה להפליא.

לפיכך, אחת מהמטרות בחוק לפיצול היא לאפשר ביטוי לזרמים ולתכנים נוספים שאין להם ייצוג הולם. לא בטוח שזאת הדרך הנכונה. עובדה שעוד לפני הפיצול איננו צופים בתכנים בעלי ערך חברתי, תרבותי או יהודי. האם אנו יכולים לומר בקול צלול וברור שהמדיה הטלוויזיונית קידמה שיח דמוקרטי ראוי? האם אפשר להצביע על תוכניות מובילות בתחום השיח היהודי־ישראלי?

פיצול השידורים רק יעצים תופעה זו. הן בשל היותנו מדינה קטנה והן משום ששוק הפרסום יתקשה להחזיק כלכלית שלושה ערוצים והן בשל המדיה החדשה המייתרת את משמעות ערוצי הברוד קאסט. לצערנו, הסיבה העיקרית שלא נצא נשכרים מכך נובעת מתפיסת קברניטי הערוצים שאינם נותנים אמון בציבור. לדידם החברה הישראלית מחפשת תכנים רדודים. לשיטתם, יצר לב האדם רע מנעוריו. לכן כל מה שנותר הוא להלעיט אותו בלחם ובשעשועים. לשם כך, כאמור, אין שום חשיבות ומשמעות ליותר ערוצים או פחות.

הכותב הוא מרצה באונ' אריאל, מנכ"ל ערוץ הכנסת המיועד ולשעבר יו"ר ומנכ"ל הרשות השנייה ומנכ"ל רשות השידור