בעימות שגרתי בנבי סאלח, קצין צה"ל צולם סופג סטירת לחי מנערה פלשתינית. בלילה הנערה נעצרה בביתה. בכך האירוע היה יכול להסתיים. לא הנערה ולא המצלמה עשו את האירוע למוקד דיון תקשורתי, אלא אנחנו בחרדותינו, באי יכולתנו להכיל את האירוע כעוד מאותו דבר מוכר, כמו עוד עץ שנופל ביער בסיביר. מותר וראוי לשפוט את ההתרחשות כמשפילה. אולם מרגע שהתפרסמה התמונה כפי שהתפרסמה אפשר היה להפיק ממנה תועלת. אם נדרשת תגובה אחרת יעילה יותר מצד החיילים, אפשר היה להניח את העניין לצה"ל ולמפקדיו, הרי לא מדובר באירוע מסובך והם בוודאי יפיקו את הלקחים. מה שמעניין ובו ראוי להתבונן הוא דפוס התגובה שלנו, בעיסוק תקשורתי חפרני ומייגע שהעצים את האירוע מעבר לממדיו הרצויים.
בידי מי ששולט במרחב התודעתי מצוי כוח לעיצוב המרחב הפיזי וכאן מתחיל הסיפור שלנו - בינינו לבין עצמנו. משני צידי המתרס בין ימין לשמאל, מבקשים להדליק כאן מדורה. מצד אחד מבקשים להעצים את "רפיון" תגובת החיילים כמחולל "אובדן הרתעה", מצד שני מבקשים להעצים את חוסר התוחלת בהמשך הכיבוש, כנטל הכופה על חיילינו שחיקה מתמשכת במשימות שיטור שמוטב היה להיפטר מהן.
במעגלי ויכוח זה אנו סובבים הלוך ושוב. שלושים שנים מלאו בימים אלה לפריצת האינתיפאדה הראשונה. כדאי להכיר, איננו לבד באתגר זה. משהו מהותי וגלובלי השתנה בתופעת המלחמה: דפוס ההתנגשות בין אזרחים לכוחות ביטחון, חיילים ושוטרים במרחב העירוני, בכיסוי מלא של מצלמות, הפך לנחלת הכלל. כמפקד המכללה לביטחון לאומי התארחתי עם קצינים ישראלים במשטרת ריו דה ז'נרו. המאבק להשלטת חוק וסדר במשכנות העוני נראה לנו לגמרי מוכר במלוא ממדיו הרגשיים והוויזואליים.
עם אתגר דומה מול המתרחש בשכונות מהגרים, מתמודדים כיום גם בשטוקהולם ובפריז, כמו גם באירועי רחוב אלימים בארה"ב. כל הארגונים הצבאיים מתמודדים בעת החדשה עם משימות שיטור: צנחנים צרפתים ובלגים נראים כיום במשימות אבטחה בפריז ובריסל. במפגש בנאט"ו, גנרלים אירופאים התלוננו במנגינה מוכרת, בערגה לימי המלחמה הקרה, לימים שבהם "חייל היה חייל, לא שוטר ולא דיפלומט".
הכיבוש אינו נטל
גם אצלנו, מאז ימי האינתיפאדה הראשונה, טענו פרשנים צבאיים כמו גם בכירים במערכת הביטחון כי פעילויות שיטור מסיטות את כוח המחץ המתמרן מעיקר ייעודו בהובלת ההתקפה לקראת הניצחון במלחמה. "כמו בעימותים הקודמים, גם בעתיד זה יהיה הצבא הסדיר שיישלח להכריע", טען לדוגמה אלון בן דוד ("מעריב", 20.11.2015), "אבל הצבא הסדיר נשחק עכשיו במשימות של שיטור בשטחים ושמירת הגבולות, במקום להתאמן ולהיות כוח שיודע לתמרן במהירות ולנצח". בחינה השוואתית של צבא בריטניה מציגה לסוגיה זו זווית שונה לגמרי. ניסיונם העשיר מימי האימפריה הבריטית העניק לחיילים גישה כוללנית והיברידית לתפיסת הפעלת הכוח הצבאי. בכל שנות הלחימה בטרור בבלפסט, הבריטים תפסו את ההתנסות המעשית, גם בחיכוך עם משימות השיטור, כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות של כוחות היבשה. נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטים בלחימתם בפולקלנד לא התקשו בכך. ממש להפך.
היכן הנטל המבצעי תובעני יותר - ביהודה ושומרון או ברצועת עזה? עאהד תמימי מובלת למעצר, השבוע // צילום: דובר צה"ל
נכון שחיילים פחות מיומנים משוטרים בהתמודדותם במשימות שיטור שמלוות בחיכוך עם אזרחים. אולם הכוח המשטרתי קטן בהיקפו והוא זקוק לתגבור ביחידות צבאיות, כך נוהגות גם המתוקנות שבמדינות המערב. החלוקה התפיסתית המייעדת לצבא משימות בהגנה מול אויב חיצוני המגיח מעבר לגבול ולמשטרה משימות בביטחון הפנים, שייכת לסדר עולמי שהשתנה. האיום שהתהווה בשנים האחרונות הסיט את משוואת האיומים אל הזירה הפנימית, ובה מוטל על הריבון למצות את מלוא משאבי הכוח העומדים לרשותו, בתמהיל המתאים בין שוטרים לחיילים.
בהיבט זה, מנקודת מבט מקצועית, הכיבוש כשלעצמו אינו בהכרח נטל. מומלץ לבחון מחדש היכן הנטל המבצעי המוטל על צה"ל בשגרה תובעני יותר מבחינת סדר כוחות, משאבים ומיקוד קשב אסטרטגי של קברניטים: ביהודה ושומרון, שם נמשך "הכיבוש" והחיכוך היומי מול אזרחים, או ברצועת עזה, שם התייצבנו - לאורך קו גבול מוגדר - לעימות מול חמאס ככוח צבאי מאורגן?
המודל של ארגון השומר
אכן, גם בהיבט המקצועי־ביטחוני, גם בתפיסתי את מרחבי יהודה ושומרון כארץ מולדת, אני חפץ בהמשך הכיבוש, במיוחד במרחב שטחי C, שנותרו בידינו לאחר הסכמי אוסלו. דווקא בשל כך ראוי לשמר מינון מתאים של הפעלת כוח, באורח שלא יוביל להסלמה חסרת שליטה. אמר פעם אל"מ יעקב חסדאי: "לא הכיבוש משחית, זה אנחנו שמשחיתים את הכיבוש". מומלץ ללמוד בתחום זה מהבנות היסוד של ארגון השומר. כבר בשנותיו הראשונות, לפני יותר ממאה שנים, נקבעו לחברי השומר הנחיות מאלצות ומרסנות בשימוש בכוח. הכלל העיקרי קבע: "עליך לדעת להתגונן ולהכות אבל אל תהרוג". אברהם שפירא, השומר האגדי מפתח תקווה, נהג לומר: "אני אף פעם לא הרגתי ולא נהרגתי". בתקנון השומר נכתב: "בכל מקרה עדיפה פגיעה בכבודו של ערבי על פגיעה בגופו, עדיפה פגיעה ברכושו על פגיעה בגופו. עדיף שימוש בנשק קר על שימוש בנשק חם, פרט למקרים היוצאים מן הכלל. יש להימנע משימוש בנשק חם ביום, בלילה מותר השימוש בנשק חם אך יש לעשות כל מאמץ כדי שהנשק יהיה הרתעתי" (עוזיאל לב, "בר גיורא והשומר").
יגאל אלון סיפר כיצד בגיל 12 לקח אותו אביו לשמירה במקשה בכפר תבור לכבוד יום הולדתו. הם שכבו בחשיכה בשולי השדה עם רובה ונבוט. באמצע הלילה הגיעו שני ערבים והתחילו למלא שקים מגידולי המקשה. אבא שלו השאיר בידיו את הרובה באזהרה: "שלא תעז לירות", והתנפל עליהם עם הנבוט. אלון סיפר: "רעדתי מפחד, הוא לבד והם שניים ואסור להשתמש ברובה". הערבים השאירו את השקים וברחו.
יגאל הקטן שאל את אביו: "למה אמרת לא לירות?" והאב ענה: "הם חטפו מכות, יספרו בכפר, לכאן לא יחזרו שוב. אם היינו יורים והורגים, נקמת הדם לא היתה נגמרת". יגאל המשיך לשאול: "אם אסור לירות, בשביל מה לקחנו את הרובה?" אביו ענה: "הרובה נתן לי את האומץ להתנפל עליהם רק עם הנבוט". זו תורת המידתיות בהפעלת הכוח כפי שנלמדה בשנים ראשונות במושבות הגליל. כאן התשובה למי שמצפה להפעלת כוח ללא ריסון. צה"ל על מפקדיו וחייליו אמונים על גישה זו ועל פי רוב פועלים ליישומה בהצלחה ראויה להערכה. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו