"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

יום הזיכרון - הצעה חדשה לסדר

,עודכן

ישראל היא מעצמה של זיכרון. יש במדינה יותר מוזיאונים לנפש מאשר בכל מקום אחר בעולם, ואת הנטייה שלנו לנוסטלגיה מכירים. מעל כל אלה, יש שני תחומים שהזיכרון שלהם מגיע כמעט למדרגת קדושה: קורבנות השואה וחללי מערכות ישראל.

"לכל איש יש שם", השורה האלמותית של המשוררת זלדה, מרחפת מעל טקסי יום השואה, והמסר שלה ברור: כל אחד מששת המיליונים הוא עולם ומלואו, קדושת החיים תמנע מאתנו להפוך אותו למספר או לדמות חסרת פנים וסיפור. התפיסה הכל כך מתבקשת הזו, גם מבחינה לאומית ומבחינה הומנית, נעדרת משום מה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שחל בסך הכל שבוע אחר כך.

קצת לא נעים לומר, אבל מקרב יותר מ־23 אלף חללי מערכות ישראל, יש "חללים מפורסמים" – נופלים שאנחנו חוזרים אל הסיפורים שלהם פעם אחר פעם, בדרך כלל מדובר באנשים שנפלו במבצעים נועזים או הפגינו גבורה עילאית והפכו במותם לסמל. באופן טבעי, אנחנו מיטיבים לזכור את החיילים המסתערים בקו הראשון, אבל יום הזיכרון נועד גם, ואולי בעיקר, לאלו שנותרו מאחור גם בנופלם – בין שזה הטבח שנפל בדרום לבנון ובין שאיש החימוש שנהרג ברצועת עזה או חיילי המודיעין שמצאו את מותם בהפגזה קשה.

לצערי, זו לא הזירה היחידה שבה אנחנו מבחינים בין חללים שונים, ויוצרים מדרג באופן שבו הם נחרתים בזיכרון הלאומי. באזכרות הממלכתיות בבתי העלמין הצבאיים אפשר לזהות בקלות סדר קבוע: לטקס המרכזי בהר הרצל יגיע ראש הממשלה, לקריית שאול יגיע שר הביטחון, גם בחיפה נראה נציגות של שרי הממשלה; ואילו לשאר בתי העלמין, בייחוד אלו שבפריפריה, יגיעו הח"כים מהספסלים האחוריים – אם בכלל. בכל שנה אני משתתף בטקס יום הזיכרון בקריית שמונה, ובכל שנה הסדר הזה נשמר. אין כאן רק עניין של פרוטוקול או שיקולי נוחות – הריטואל הזה משקף לא רק נהלים טכניים, אלא גם את היחסים של מרכז ופריפריה בישראל.

האם אף אחד לא חשב שפעם אחת ראוי שראשי המדינה יגיעו גם לאופקים, לרמת ישי או לקיבוץ דן? הרי הדיבורים על משפחת השכול והכבוד לנופלים אמורים לכלול גם את אלו שקצת יותר רחוקים מנתיבי איילון, נכון?

לקראת חגיגות ה־70 למדינת ישראל הייתי רוצה לראות ביום הזיכרון השנה את ראש הממשלה מגיע לטקס בבית העלמין בעלי, את שר הביטחון בחלקה הצבאית בחדרה ואת יו"ר הכנסת בקיבוץ ניר דוד. הייתי רוצה לראות שבמשפחת השכול אין בנים מועדפים.

"ונזכור את כולם" אומר המשפט המפורסם של חיים גורי ז"ל מ"שיר הרעות", שהפך למשפט המפתח של ההנצחה הלאומית בישראל. למען כולנו - בואו נעמוד בציווי החשוב הזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר