כל הפריפריות דומות בשונותן זו מזו. ועדיין, רבים, טובים ומבולבלים למדי מנסים לאכוף את המושג על כל דבר בעצם. כך מצאתי את עצמי לפני כמה שנים בכנס מול דוברת שדיברה מדם ליבה על מצב האמנות הרעוע בפריפריה, רק כדי להשתאות כשסיפרה שהיא מגיעה מ"פריפריית הרצליה". פריפריה הפכה בעשור האחרון למילת קסם בפני עצמה, מושג מארגן אשר מוגדר לרוב רק בקילומטרים ובשקלים, אך מתחמק משאלות מורכבות של תודעת האחרות, בפגיעות משקעי עבר או במספר המדרגות הגדול יותר שתושביה נזקקים כדי לטפס אל העתיד. אך גם פריפריאלי גאה ומפוכח שכמוני, מוצא את עצמו מדי פעם מחליף פריפריה אחת באחרת. כך עזבתי מאחוריי את הוד המגדלים המזנקים אל השמיים בגבול המדבר, ושמתי פעמיי אל הירוק הפורח של הצפון.
המילה האחרונה שהייתי מצפה לשמוע במקום עם שם כ"יער הפיות", היא צ'ימיגג. זו היתה מילת הקסם שנלחשה מכל עבר באתר הקמפינג בתוככי קיבוץ בית אורן. צ'ימיגג - הכלאה כה ישראלית בין נוסטלגיית בקו"ם לגג הרכב הדוהר עמוס לעייפה בדרך אל כיבוש ההר והטבע המיוער. שום גגון או תא מטען כבר לא מספק את הרצון לקחת את כל נוחות הבית, כדי להחליף את שחור המסכים בירוק הטבע. הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים - צ'ימיגג. לפני שבוע לא הכרתי את המושג ועתה מכל עבר ניבטים אלי תיקי ענק מוצמדים אל גגות רכבים חולפים, בדרכם אל טבע פראי וחופשי. טבע המונח במרחק שעתיים נסיעה מהבית ודקות ספורות מחנויות האי־נוחות של תחנות דלק.
כמה קילומטרים מעל מערות ה"אדמים הקדמונים", כפי שקוראת להם בתי, מטרים ספורים מהאנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה, הכרמל סופן את סודות ההיסטוריה הייחודית שלו. גשרים נסללים כחלק מתנופת הכבישים שילכו ויתמלאו במכוניות עם צ'ימיגגים. גוויות עצים מלבינים ככסף פה ושם משמשים תמרורי זיכרון שרק לפני כמה שנים ההר היה שרוף וחרוך. הירוק השופע מספר כיצד התגבר הכרמל על שיגיונות האדם, ובקרוב הצירוף של גשמי החורף וזרעי תחילת הקיץ יעשו את פלאיהם. שכבה חדשה של שלווה ושקט תצמח כאן.
בדרך אני מבחין בקרוואנים מפוארים העושים את דרכם על כביש שש. הקמפינג הישראלי משתדרג ומשתכלל, ובשנים האחרונות עולים ופורחים אתרים שנועדו לאזן את תאוות הטבע עם התשוקה לפינוק. כך מתאפשרת לה חוויית קמפינג מסודר עם מטבח, מקלחות, שירותים אקולוגיים ועצים למדורה. "זה כמו לצאת אל הגינה שלך ולעשות אוהל", אמר מישהו בהתפעלות והותיר אותי תוהה, אם כך - אז לשם מה?
לבית המלון כאן קוראים "שוויצריה הקטנה", ולפחותי היכולת יש את יער הפיות. מקומות ישראליים להפליא המבקשים למסגר את הכאן דרך גלויות משם. חבל שכך אין שום צורך להדחיק את הים התיכוני. זו אינה שוויצריה הקטנה ואלו אינן פיות המקוננות בלילה אל הירח. בסך הכל שועלים רעבים שמתגנבים לאתר בחיפוש אחר אוכל.
לפני כמה חודשים אשתי חזרה מיום עבודה בצפון עם מבט מתפעם. אכלתי את השקשוקה הכי טעימה בחיי, הצהירה. אחרי שהתגברתי על העלבון האישי כטבח הגאה של הבית, נכנס החוקר שבי לפעולה. ניסיתי להבין מה היה בהכלאה הייחודית הזו בין עגבניות מבושלות וביצים שכה קסם לחכה הדקדקן, אך לשווא. כשנהיה בסביבה תאכל, ותבין.
ניווטנו את דרכנו כמו בימים הפרה־סלולריים, סע ישר עד הכיכר, תעבור חנות צעצועים, ומול הבנק ימינה, ושם, ליד חנות הנעליים... פינה בסתר המדרגה, ארבעה שולחנות ומקרר שתייה. המטבח הפתוח חשף איש שעמל בתוכו עם תנועות פסל ומבט צייר ממוקד. כמה דקות לאחר מכן, המזלג פילס את דרכו בתוך האדום־האדום הזה, ובניגוד מוחלט לגאוותי הגברית - נאלצתי להודות שאכן צדקה ממני. השקשוקה הכי טעימה שאכלתי בחיי.
לא העגבניות ולא הביצים הן אלו שעשו את ההבדל. בתוך החמיצות האדומה התגנבה לה תערובת תבלינים עשירה ומרתקת. שכבות גוונים של טעם פרחו בספירלות איטיות כלפי מעלה עד שהפכו למחשבות מהורהרות. כמיטב האוכל הביתי שאכלתי בחיי, משהו בחיבור בין המרקם והטעם המושלם נדמה כנרקח מדורות של ניסוי וטעייה, דיוק והתמדה.
השקשוקה הכי טעימה. ג'מאל, כפר קרע // צילום: דויד פרץ
כשסיימנו לאכול נעמד ג'מאל לידנו, כבוחן כיצד עלתה היצירה החד־פעמית שלו. למרות נחמדותו, הוא סירב ובצדק לגלות לי מה היה שם בפנים. "אפילו הבן שלי, שמבשל לידי, לא יודע מה אני שם בתערובת התבלינים", חייך. ג'מאל מגדיר את עצמו כטבח, הוא מאכיל אנשים ודואג לרווחתם ולאושר היומיומי שלהם. הציעו לו להתרחב, אבל הוא לא רוצה. טוב לו עם מצבו, עם חייו ועם העולם.
רק כדי לזרות כמון על הקיבה הכמהה - גם החומוס של ג'מאל נהדר - כפרי, רך ומעודן, שיקוף ישיר של האיש הנעים והאוכל הנהדר שלו. חפשו אותו עם יותר מזל מווייז ועם תקשורת אנושית טובה מגוגל. "הדבר היפה ביותר שאנו יכולים לחוות הוא המסתורין, הוא המקור של כל האמנות האמיתית והמדע", אמר איינשטיין, ובאיזו דרך מסתורית סמויה מעין הזמן כיוון אל החומוס והשקשוקה של ג'מאל בכפר קרע.
"אש, אש על ההר" שרו הקולות ברקע, השמש הסתחררה בין עלי האבוקדו והילדות רקדו בין העצים בקצב האיטי והנינוח. כיאה למקום ולזמן סיום עונת האבוקדו, נקרא הפיקניק החצי־שנתי של קהילת הדד־הדס בארץ הקודש בשם הקוד: "אבוקדו־דד". על פניו זה נדמה כדבר המנותק ביותר מהישראליות שאתה יכול לדמיין. להקה אמריקנית שכבר יותר מ־20 שנה לא קיימת, ואיכשהו מבין החרכים המוזיקה שלה מבעבעת בעוצמה תחת התרבות הישראלית.
מדובר בקהילה ייחודית מעצם היותה קהילת אאוטסיידרים. נושאים את האהבה שלהם לחופש ושחרור בין האוזניות, בכיס הפנימי של התודעה. פעמיים בשנה הם מתקבצים מכל קצוות החברה, מקימים ליום או יומיים מפגש לא כלכלי סביב האהבה שלהם. פנסיונרים מוודסטוק, קיבוצניקים עם חולצות פסיכדליות, אופנוענים מקועקעים - כולם נעים בנינוחות אוהבת אדם בלב מטע אבוקדו, לצלילי רוקרים מהמאה שעברה.
נהוג לסווג את המוזיקה של הגרייטפול דד כרוק פסיכדלי, אך מיטיבי לכת ידעו להגיד שהדד היו למעשה חלוצי ה"אמריקנה". לא הייתי מטריד אתכם אלמלא היתה אותה "אמריקנה" סיר חברתי מבעבע, כור ההיתוך שבתוכו התחברו מגוון תרבויות, ומתחתיתו צצו ועלו מיתוסים. אלה מנוגדים אחד לשני, אך מחברים את הכל לדמותה של אמריקה, סמליה וגבולותיה התרבותיים.
הכי קרוב לישראל שהדד הופיעו היה כשהופיעו בפירמידות במצרים ב־1978, ואני רק מצטער שלא הגיעו לארץ הקודש, שכן כל הדרך הביתה הטרידה אותי השאלה ששאל חברי ירון בן עמי: "האם כישראלים אנחנו מוכנים כבר להצמיח את הישראליאנה שלנו?" עד היום התשובה לא ברורה לי - האם יש לנו עוד לאן לשקוע בסיר הפויקה הישראלי? או שמא עלינו להמתין ולהתבשל? √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו