חקירות נתניהו: רחוק מאוד מווטרגייט

במגזין "ליברל" האחרון נערכה השוואה בין "פרשת ווטרגייט" ל"פרשת בזק". מניעי המגזין ברורים וגם תקוותיו הלא כמוסות לסיום דומה לכהונתו של נתניהו כראש ממשלה.

אכן ישנם קווי דמיון מטרידים בין ווטרגייט לבין המסכת שנכתבת נגד בנימין נתניהו. אך קווי הדמיון אינם במישור הפלילי, שכן "רק אפס קצה של שערוריית ווטרגייט נחשף לעין", כפי שהעירה ברברה טוכמן. בספרה "מצעד האיוולת" כתבה כי "הרשימה הסופית של פשעים... כללה גניבה, פריצה, מתן שוחד, זיוף, קשירת קשר וחבלה בעשיית דין".

רשימה כזו נמצאת כנראה במוחם הקודח של יריבי נתניהו והמחנה הלאומי, מאז הפציע רה"מ אל הזירה הפוליטית ולקח את הצד ה"לא נכון". אך עד כה, אחרי עשרים שנות חקירה, לא הצליחו המערכות המגויסות לכך למלא את הריבועים החסרים.

וזה השוני המהותי בין ניקסון לנתניהו: בעוד אצל הראשון בוצעה עבירה - ריגול פוליטי - שנתגלתה במקרה, והיה אפשר לקשור אותה לנשיא, הרי אצלנו רה"מ בחזקת חשוד עוד לפני שנעברה עבירה. אחרי כל ברווז עיתונאי צולע מדדים "היפים והאמיצים" בניסיון נואש לתלות אשמה בזוטי דברים.

במישור הדמוקרטי, לעומת זאת, ישנם קווי דמיון. בספרו "הדמיון של השמאל החדש", כתב ג'ורג' קטסיפיקס (Katsiaficas) כי בבחירות 1976, שבהם ניצח מועמד הדמוקרטים האפרורי ג'ימי קרטר, שנחשב בזמנו לנשיא החלש ביותר בהיסטוריה האמריקנית, "המפסידה היתה הדמוקרטיה האמריקנית". לאור חיוורונם של מועמדי השמאל, ולטובתה של המדינה, יש לקוות שגורלו של נתניהו יהיה שונה.

בפרק "ניסיון ההתאבדות של אמריקה", בספרו של פול ג'ונסון "היסטוריה של הזמן המודרני", מתואר מחול השדים בפרשת ווטרגייט כך: "בכמיהה הכבירה להרוס את ניקסון, נדחקו הצידה כל שיקולי הביטחון הלאומי... כך נהפכה פסיקת הבוחר של (בחירות) 1972 ע"י מה שניתן לתארו כפוטש תקשורתי; את מקום 'הנשיאות הקיסרית' תפסה 'העיתונות הקיסרית'". מי שגרם לניפוחה של התקרית ל"פרשה" היה "שופט פדרלי צמא פרסומת... כשהובאו לפניו הפורצים, דן אותם למאסר עולם על תנאי, כדי לאלצם לספק הוכחות נגד אנשי ממשל... מעשה טרור שיפוטי כמו זה, שלא ייתכן בשום מדינה שקיים בה שלטון החוק, היה למרבה העוגמה טיפוסי לציד המכשפות השיפוטי".

"ציד המכשפות השיפוטי" החל בעקבות הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית במלון "ווטרגייט". רוצה לומר, אצל הרשויות באמריקה, למרות יחס התקשורת לניקסון, הנשיא לא היה חשוד או אשם מראש. "פשעו האמיתי של ניקסון", כתב ג'ונסון, "היה הפופולריות שלו... כנשיא הצליח מעל ראשיהם של מעצבי דעת קהל וקונגרס דמוקרטי, לרכוש את ליבם של 'אמריקנים מצויים'... אנשי משפחה... פטריוטים".

מראית הדז'ה־וו המשתקפת מהמערכות המתוזמנות, שם וכאן, אינה מסתכמת במניעים הגלויים של ניסיונות ערעור הדמוקרטיה. היא גולשת למחוזות הנסתרים. הסופר אהרן מגד אמר על תומכי הסכם אוסלו, כי נראה שהיצר התת־הכרתי, של ההתאבדות, נמצא אצלם בשלב ערני ונלהב.

הלל מיטלפונקט, שביים את המחזה "מאמי" - שעליו נכתב: "הקטע על מאמי המלצרית ואינוסה ע"י שבעה ערבים בשם גאולת פלשתין הוא מהחזקים בהצגה" - נשאל, "האם נהיינו חולי רוח?" והשיב: "כן, עם איזו חדוות התאבדות סמויה".

יהודה שלם הוא דוקטורנט באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת