אנשים, לא מספרים

כמדי שנה, בערב יום הזיכרון מפרסם משרד הביטחון את מספרם של חללי מערכות ישראל. השנה נמסר כי מדובר ב-23,645. העיסוק במספר מקומם אותי כל פעם מחדש. חברי שנפלו אינם חלק מעשרים אלף שש מאות ארבעים וחמישה.

מוטקה אילן קיטאי מנווה ים, שספג פגז בעומדו בצריח הטנק שלנו על ציר לקסיקון שבגזרת תעלת סואץ, לא היה מספר אחד מתוך רבים. הוא היה אחד ויחיד. אמנם הכרתיו רק שבוע. מיום שבת, 13.10.1973, עד יום שבת 20.10.1973. בשבת הראשונה, בשעות אחר הצהרים, החליף את מפקד הפלוגה שפיקד על הטנק שבו הייתי תותחן לצדו של משה משה, הטען-קשר, ויצחק אפו, הנהג. בשבת שלאחר מכן נהרג. לא הכרתיו קודם לכן אך בשבוע הזה גיליתי קיבוצניק צעיר, חדור מוטיבציה , חכם, אדם שכיף לשוחח איתו. טוב, מה יש לעשות בטנק כאשר כלואים בתוך בסכנת חיים מיידית במשך שבוע ימים? 24/7 קוראים לזה היום.

אילן (כך קראנו לו) היה "תינוק קפריסין". הוא נולד במחנה המעצר למעפילים לא לגליים שאליו היגלו הבריטים את הוריו ששרדו את השואה. את ילדותו העביר בקבוץ יגור ומשם עברו הוריו, רעיה וחנינה, לנווה ים. שם ספג את אהבת האדם והארץ. לא פטריוטיזם מזויף שרבים מנפנפים בו לצרכים פוליטיים, אלא אהבה אמתית לארץ שחיה אצלו בהרמוניה מוחלטת עם ליברליזם ורצון לשלום.

באותן שעות אין-סופיות שישבנו זה (אני התותחן) מתחת לזה (הוא מפקד הטנק) סיפר לי קצת על המשפחה. על הטיפול באמו שנפטרה ממחלת הסרטן ועל הקשר המיוחד עם אביו. "בשש אחרי המלחמה אגיע לקיבוץ ואלך עם אבא להשתכר לראשונה בחיי", כך הבטיח לי וכך גם כתב בגלויה הביתה. הבטיח - והמלחמה הנוראה מנעה ממנו לקיים.

עוד סיפר על תוכניותיו לעתיד. בעיקר על הרצון ללמוד בטכניון ולהפוך למהנדס. לבונה הארץ שכל כך אהב. גם תכניות אלו התנפצו אל הפגז שפגע בטנק שלנו שם, על ציר התנועה צפונה, מעט אחרי "החווה הסינית".

על האמא רעיה שנלחמה במחלתה הקשה סיפר לא מעט. על האבא וגם על אחיותיו סיפר. גם על רבקה, זו שלימים (אחרי נפילתו) נרצחה עם ילדיה רועי ואילן (על שם האמא רעיה והאח אילן) באוטובוס הדמים בכביש החוף.

לא הוא, לא משה מילדינר, לא זאביק אורפז, לא מוטי קורב ואף לא אחד מהנופלים הוא אחד מ... כל אחד ואחת מהם הוא עולם ומלואו. כל אחד הוא פרח שנקטף טרם פריחתו. כל אחד הוא עץ שנגדע טרם נתן פירותיו. כל אחד הוא עתיד שהתרסק, הבטחה שלא מומשה. תרומה לעולם שלא לא תגיע. כל אחת ואחד שנפלו הם, בעיני, הפרה בוטה של האמירה של לוי יצחק מברדיצ'ב (המכונה "סניגורם של ישראל") שאמר על כל רך שנולד: הקב"ה החליט שמרגע היוולדו העולם לא יכול להתקיים בלעדיו. היכן היה הקב"ה בין יום הכיפורים לסוכות בשנת 1973, היא שאלה שלא כאן אעסוק בה.