ריאל פוליטיק

יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין מהווה מכה משמעותית לאיראן, שתתקשה להתמודד עם הסנקציות החדשות - אין לשכוח שטרם התאוששה מגל הסנקציות המתמשך הקודם. בזמנו טענו האייתוללות שהסנקציות נכשלו, אבל התסיסה החברתית הוכיחה אז אחרת, ושלחה את המשטר השמרני החושש, השולט במדינה מאז המהפכה האסלאמית, לשולחן המו"מ ולשיחות ישירות עם ארה"ב. גם הפעם מבינים בטהרן את מצבם, ולראיה התגובה המתונה של הנשיא חסן רוחאני, שהבטיח לדבוק בהסכם, שנחתם גם מול מדינות אירופה והאיחוד האירופי.

שליח ה"ניו יורק טיימס" לטהרן, תומאס ארדבריק, כתב כי "תחושת המשבר מורגשת היטב. הריאל האיראני בצניחה, והמחירים העולים סוחטים את תושבי העיר. המאבק בין המתונים למחנה השמרני כל כך מסוכן, עד כדי דיבורים על השתלטות צבאית". על ההסכם הוסיף: "חבל ההצלה שהיה אמור להקל על כלכלת איראן ולפתוח מחסומים למערב, מתמוטט גם הוא".

איראן מתקשה לממש את הפוטנציאל הכלכלי העצום שלה, הנובע ממשאבי טבע רחבי היקף והון אנושי גדול. מעבר לסנקציות, היא סובלת משלטון מושחת שהגביר את תסכול הציבור. "נראה יותר הגירה, יותר אבטלה, יותר פשיטות רגל", אמר חוסיין חסאני, שבעבר ייצר ציוד מטבח וכעת מנסה להתפרנס במט"ח, "חשבו שהקושי הכלכלי יוביל לשינוי במשטר, אבל המחאות ידוכאו וכולנו נהיה עניים יותר". חסאני מכוון לכך שמגזרים נרחבים בכלכלה המקומית נשלטים על ידי משמרות המהפכה, שדבקה באינטרס הברור - תוכנית הגרעין.

זה מה שמוביל לכך שרוב הציבור תמך בבחירות האחרונות במועמדים אנטי־ממסדיים. תחושות אלה היוו את בסיס התמיכה ברוחאני, שביטול ההסכם פוגע משמעותית במעמדו. הוא ותומכיו האמינו שעסקת הגרעין תחלץ את איראן מהבוץ ותצמצם את עוצמת הממסד השמרני, אבל ברק אובאמה לא הצליח לבטל חלק מהסנקציות, שמנעו השקעות זרות ומבנקים גדולים לפעול באיראן.

המחאה מדוכאת. מפגין בטהרן // צילום: אי.אף.פי

כעת, כשהמצב עומד להידרדר עוד יותר, כבר נשמעים קולות של אזרחים שמבחינתם גם טראמפ הוא מושיע פוטנציאלי. "הלוואי שהוא ישנה את גורלנו", אמר ל"ניו יורק טיימס" עלי שוג'ה, שהפך מנהג למנקה, "אני לא יכול להיות קבצן". הוא חושש מאבטלה שלא ירדה זה עשור מ־10 אחוזים ועלתה בשנה שעברה ל־11.

נקודת האור היחידה, נכון לעכשיו, היא העלייה לאחרונה במחירי הנפט, שהגיעו לשיא של ארבע שנים. עם זאת, שינוי זה לא מקל את מצוקת הציבור, שכועס על מאות מיליוני הדולרים שזרמו למשק האיראני, אך לא הושקעו בו אלא בפעילות הצבאית האיראנית.

התסיסה החברתית הובילה לגל מהומות בסוף השנה שעברה. ככל הידוע, את המחאה הדליק כעסם של אלפי איראנים שאיבדו את חסכונותיהם בהונאת פירמידה. משמרות המהפכה דיכאו מחאה זו, אך לא את הסיבות לקיומה. עוד הפגנות ושביתות אורגנו מאז על ידי ועדי עובדים ונבעו מהדרישה הבסיסית - לקבל משכורת. המשתתפים בהן טופלו ביד קשה. ב"וול־סטריט ג'ורנל" דיווחו על מנהיג הפגנה במפעל להפקת סוכר, איסמעיל בקהשי, שקרא להשתלט על פס הייצור, וכבר באותו הערב הותקף בידי אלמונים ונעצר, יחד עם עוד 30 מפגינים.

במקביל לכך מורים ומורות הכריזו על שביתה בעיר יזאד שבמרכז המדינה. עובדי תעשיית הפלדה וצוותים רפואיים נטשו את עמדותיהם בעיר אהווז, שבדרום־מערב המדינה. עובדי הרכבת יצאו להפגנות בסמוך לטבריז ואיגוד נהגי האוטובוס בטהרן יצאו למאבק בחברות הפרטיות. אלה הם רק דוגמאות בודדות מתוך מאות סכסוכי עבודה המתרחשים באיראן. "הפערים החברתיים הולכים להתפוצץ", טוען עלירזה חוראסני, מזכיר אחד מארגוני העובדים. "אין כאן תוכנית כלכלית", הוא טוען.