סיפורי חסידים

לא רואה את הדבשת.אהרן ברק אמר השבוע כי שרת המשפטים רוצה למנות רק שופטים שחושבים כמותה. על זה היו אומרים בשכונה שבה גדלתי, "תראו מי שמדבר". או כמו שהיו אומרים ברומא, "מה שמותר ליופיטר אסור לשור". כי זהו אותו אהרן ברק שקבע כי "בג"ץ זה משפחה ולא כל אחד יכול להיכנס", וזהו אותו אהרן ברק שפסל את פרופ׳ רות גביזון, כי "יש לה אג׳נדה" - שונה משלו.

המציאות, אם כן, הפוכה לחלוטין מזו שברק מנסה להציג בפני חסידיו השוטים, שכמו כל חסידים של אדמו"ר, או ליתר דיוק אפיפיור, אינם שואלים שאלות על הוד קדושתו. מה שמוביל אותנו אל הכרך הראשון של כתבי ר׳ אלתר דרויאנוב:בזמנו של רבי דוד גרודנה, רבה של ווידז, היתה קהילה זו קצתה מתנגדים וקצתה חסידים, והחסידים רובם חסידי קופוסט (חסידות שהתפצלה מחב"ד במאה ה־19). וכנהוג, היו החסידים עולים לאדמו"ר לפני ימים נוראים. פעם אחת נכנס אצל רבי דוד עגלון זקן. ראה רבי דוד שפניו עגומים ואמר לו: "מה אירע לך?"

נאנח העגלון: "רבי, סוסיי אבדו, ואינני יודע היכן הם. שמא, רבי, תייעץ לי?"

ענה לו רבי דוד: "עצתי שתמהר לקופוסט. הרבה סוסים עלו לשם עכשיו. שמא תכיר ביניהם גם את שלך".

מייבשים אותנו.ישראל מתייבשת, בעיקר מהבלופים שמשודרים מדי ערב. כי אם אנחנו מתייבשים, מאיפה יש לנו עשרות מיליוני קוב מים לתת לירדן? האם הירדנים נדרשים גם הם לקצר את המקלחות? יש לנו מים לחלק למדינה שאזרחיה שונאים אותנו, וגם מים בשביל העזתים, שכבר מזמן אנחנו לא חייבים להם דבר, ובכסף שהוציאו על מנהרות יכלו להקים מתקן התפלה לכל משפחה. פעם היו מאכילים ילדים בעזרת "סבתא בישלה דייסה". היא חילקה את הדייסה לכולם, ורק לילד הקטן לא נשאר. כך עולה מהתשדירים של המים, המדינה חילקה מים לירדן ולעזה, ורק לנו לא נשאר.

אהרן ברק. תראו מי שמדבר // צילום: גדעון מרקוביץ

העשיר שמחלק מים לכל המזרח התיכון, אבל אין לו מים לעצמו, מחזיר אותנו אל דרויאנוב ולסיפור הבא:עני קבצן נכנס אצל סוחר לבקש נדבה ומצא אותו מעיין בפנקסיו. אמר לו הסוחר: "חכה לי רגע אחד". חיכה העני שעה ארוכה, והסוחר לא פרש מפנקסיו. התחיל העני להשתעל כדי להפנות את דעתו של הסוחר אליו. עקר הסוחר עיניו מתוך הפנקסים ואמר: "חכה לי עוד רגע אחד ואדע, אם בידי ליתן לך נדבה הגונה, או שגם אני צריך לצאת לבקש צדקה".

פרס גרבוז הזהב.כמו נירון קיסר שראה את הלהבות שעטפו את רומא, והרגיש שהוא צריך להוסיף להן פס קול משלו, השבוע התברר כי המחזאי יהושע סובול הביט בלהבות שעטפו את הדרום והוסיף פס קול משלו: "אילו הייתי ילד פלשתיני, הייתי מעיף עפיפון תבערה", התפייט. המון ישראלים כעסו ולא ראו את החיובי בדבריו.

הבטתי השבוע בצילומים מהעבר הלא כל כך רחוק, של תחנות האוטובוס בצמתים של הכניסות ליישובי עוטף עזה, כפי שנראו לפני ההתנתקות. בימים ההם אותן תחנות הובילו גם לגוש קטיף. התחנות היו מכוסות אז בכתובות גרפיטי: "גוש כיבוש", "מוות ליושבי הגוש", "מתנחלים נאצים", "סרטן לגוש קטיף", צלבי קרס ועוד. ואז, כאשר יצאו האוטובוסים ובתוכם אנשים בוכים שאיבדו את בתיהם, וראו בולדוזרים הופכים לאבק את כל מה שבנו במשך עשרות שנים, באותם צמתים עמדו אנשים, צוהלים מצחוק, ונופפו לעבר האוטובוסים באצבע משולשת. למען האמת, לא כולם.

עכשיו האש מגיעה כמעט עד בתיהם, והם רצים לממ"ד. זה לא משמח, והגיע הזמן להעמיד צלפים עם אש חיה מול מעיפי העפיפונים. אבל אי אפשר שלא להבחין כי מתרחש לפנינו מופע של קארמה.