חיים של שליחות: אסור להתייאש מיהודי

לאחרונה עלה שמה של חב"ד בעקבות סרטון הנחת התפילין בשדה התעופה. הדיון השכיח במידה מסוימת את פועלה המרשים של תנועה זו, בהנהגתו של הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, שבשבת (ג' בתמוז) ימלאו 24 שנים להסתלקותו. המאפיין המרכזי במשנתו היה האחריות לכלל העם היהודי ותחושת השליחות לדאוג לכל יהודי באשר הוא. אמרה המיוחסת לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד: "אסור ליהודי להתייאש, ואסור להתייאש מיהודי". שלא כראשי ישיבות ואדמו"רים שונים, קהל היעד לא היה רק חסידיו ואנשי חצר הרבי; פנייתו היתה ל"אחינו בני ובנות ישראל בכל מקום שהם".

הרואים את חסידי חב"ד ברחובות הכרך הסואן או במקום נידח תמהים מניין נובעת תחושת השליחות, שקשה למצוא לה אח ורע. בעידן של ספקות והססנות, קשה לא להתפעל מהאמונה המוחלטת בצדקת הדרך ומהאופטימיות הרבה שבה הם חדורים. מה מקור המוטיבציה הבלתי נלאית?

התשובה לכך היא - "הרבי". לשיטתו, להיות חסיד אין משמעו זכויות יתר; להפך - זוהי אחריות. חסידיו משמשים שליחיו, ובאמצעותם הוא פונה לכל יחיד מישראל באשר הוא. קרבה זו של החסיד היא תובענית, והוא נדרש למלא את המשימה שהציב לו רבו. הרבי עצמו, באורח חייו, שימש מודל לשליחות ללא פשרות. כל חייו ראה בעצמו שליח של חותנו, רבי יוסף יצחק שניאורסון. המוטיב החוזר בשיחותיו הוא האמונה הגדולה בכל יהודי, ומשימת השליחות המוטלת על כל יהודי, ועל השליחים בפרט.

כך התבטא בשיחתו בשבוע הראשון להתמנותו לאדמו"ר בראשית שנות ה־50: "לאמיתו של דבר כולם שלוחים של הקב"ה, הן בני ישראל, שכל אחד ואחד מהם הוא שלוחו של הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים על ידי קיום מצוות התורה... אלא

ששליחות זו יכולה להיות בהיעלם קצת... ותפקידם של ה'שלוחים' - אלה שנתמנו להיות שליחים בפועל - לגלות אצל כל אחד ואחד, הן בני ישראל והן אומות העולם, שהם שלוחים של הקב"ה, ולעוררם לפעול עליהם למלא תפקידם ושליחותם בפועל ממש".

הדבקות המוחלטת במשימת השליחות באה לביטוי בקריאה המזוהה יותר מכל עם חב"ד: "ופרצתָ ימה וקדמה צפונה ונגבה". משמעותה של "פריצה" זו היא, שיש לעסוק בהפצת

היהדות ותורת החסידות ללא הגבלות. דרך זו אינה פשוטה; הרבי "מסַכֵּן" את חסידיו וחושף אותם לנעשה ברשות הרבים, במקומות שאין בהם אווירת קדושה. ואכן, "פריצה" זו עוררה בשעתו ביקורת חריפה מצד חוגים אורתודוקסיים, חסידיים ושאינם חסידיים.

ככל מנהיג תורני בעולם המודרני, ניצבה בפני הרבי הדילמה כיצד להנהיג את תנועתו: הסתגרות או הסתגלות. הוא בחר בדרך דיאלקטית. מחד גיסא, הלך בדרך המסורת ולא הסכים לפשרה בתחום ההלכתי והרעיוני. מאידך גיסא, אימץ את חידושי הטכנולוגיה וכמה ערכים מודרניים, וראה בהם סיוע לעבודת האל ולא איום. זו היתה גם התייחסותו לתופעת החילוניות בעם: לא הסתגרות ולא קבלת התופעה באופן חיובי, אלא הדגשת המחויבות של מצוות אהבת ישראל כפשוטה, ללא חישובים.

ואכן, חסידי חב"ד פרצו מחיצות כדי להנחיל את התודעה היהודית בכל מקום בעולם. אברכים ילידי ארה"ב הפכו למורים במרוקו; תלמידות חב"ד בצרפת שימשו מורות בטוניס; משפחות אברכים פתחו בתי ספר יהודיים במקומות שונים בעולם במערב ובמזרח, וייסדו בתי חב"ד בקמפוסים. הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, ציין בהספד על הרבי לפני 24 שנים את פועלו במילה אחת: אכפתיות; "לא במובן הצר - אכפתיות לביתו שלו, לשטיבעל שלו - אלא מתוך ראייה למרחבים גדולים... אכפתיות לראות את הדברים בקנה מידה היסטורי ולאומי".

הרב פרופ' יצחק קראוס, אונ' בר־אילן, מחבר הספר "השביעי" על הרבי מליובאוויטש