גונן שגב: ההשתקפות המוסרית של אוסלו

עד אתמול ידענו שהסכמי אוסלו - שהעניקו תהילת עולם לרב המרצחים ערפאת, עלו לאלפי ישראלים בחייהם, נתנו לכנופיות רצח חמושות להתפרש בפאתי בירתנו - באו לאוויר העולם בגלל סוחר סמים מורשע שבגד בבוחריו, ששלחו אותו לכנסת כדי למנוע בדיוק את מה שאפשר בבגידתו.

החל משלשום אנו יודעים, שההסכמים הארורים הללו, שהציפו את רחובות הארץ בדם ודמעות, קמו לא רק בעטיו של מי שסחר בסמים ובגד בבוחריו, אלא בעטיו של מי, שככל הנראה, בגד במדינתו.

במובנים רבים, גונן שגב והסכם אוסלו הם השתקפויות מוסריות האחד של השני. כשם ששגב הוא אות קין על החיים הציבוריים בארץ, נקודת שפל של רמייה והטעייה, כך הסכמי אוסלו - אות קין על חיינו הלאומיים, שיא בזוי של הבטחות שווא, הולכת שולל ואשליה עצמית. אין לאחד קיום ללא השני. כשם שבלי שגב ונטיותיו הבוגדניות חסרות המעצורים, לא היה אוסלו, כך גם בלי אוסלו ורצונותיהם הנואשים חסרי הרסן של רוקחיו, לא היה שגב בתפקיד שר, שסיפק לו גישה למידע כדי לסחור עם האויב. בדיוק כפי שבאוסלו אימצנו אויב מר אל חיקנו, כך גם שגב.

אוסלו היה נקודת מפנה בתולדות הציונות; אחריו, שום דבר כבר לא היה כמו קודם. כל מה שנחשב לערך נכסף - כגון התיישבות וקשר לאדמת מולדת - הפך בזוי או דחוי. גם שגב היה, במידה רבה, נקודת מפנה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, נקודה שבה הסתלקה הבושה מנבחרינו, ואחריה הפכה הזניית המקצוע הפוליטי למובנת ואף למקובלת. הבטחות הפכו חסרות ערך, ועקרונות ומחויבות אידיאולוגית - לא יותר מקלפי מיקוח, הניתנים להחלפה בהזדמנות משתלמת יותר. אמביציה אישית ומימושה בכל מחיר, נעשו ערך עליון שדחה כל מכשול וטרף כל עכבה מוסרית ומצפונית.

נתקלתי בשגב בתחילת שנת 1992, כשכיהנתי כמזכ"ל תנועת "צומת". הוא הגיח משום מקום, לאחר שבמשך שנים לא נראה כלל בפעילות תנועתית או פוליטית, כדי להתחרות על המקום השני ברשימת המפלגה לכנסת (לטובת הקוראים שזיכרונם הפוליטי אינו מגיע 25 שנה אחורה, צומת היתה מפלגה ניצית חילונית, שהתנגדה נמרצות לעקרון "שטחים תמורת שלום").

בעיני רבים - כולל ראש התנועה, הרמטכ"ל לשעבר רפאל (רפול) איתן - הצטייר שגב כ"מלח הארץ": רופא צעיר, חסון ושורשי, בעל עבר קרבי בצה"ל, נאה, אינטליגנטי וכריזמטי. רבים - כנראה גם רפול - נפלו קורבן לקסמיו, והלכו שולל אחריו עד לריסוק תנועתם והעקרונות שבהם האמינו.

כך נתפסו גם הסכמי אוסלו בעיני רבים - כנראה גם בעיני יצחק רבין - כבשורה חדשה ורעננה, מהלך של מדינאות מרחיקת ראות ולכת, שעתיד להביא עידן חדש של עושר ואושר, שלום ושלווה, ו"מזרח תיכון חדש" המשתרע מכווית ועד קזבלנקה, מהמגרב ועד המפרץ. כמו במקרה שגב, כך במקרה אוסלו, רבים נפלו קורבן לקסמיו, ואפשרו לו להוליך אותם שולל עד לשבר חזונם.

אם יורשה לי רגע קט של העדר צניעות - בניגוד לרבים, לא נפלתי קורבן לקסמיו/כישופיו של שגב. ההפך; עד מהרה זיהיתי בו שקרן מועד, שמוציא לרמאות שם רע.

לראיה, באותו רגע ממש, כאשר בתמיכת רפול נבחר שגב למקום השני ברשימת צומת לכנסת - במקום חברי יואש צידון, אחד הפרלמנטריים המבריקים שידעה הכנסת - גמלה בלבי החלטה שאינני יכול לקרוא לעם ישראל להצביע עבור איש כזה. לכן משכתי את שמי מהמשך ההתמודדות, והתפטרתי ממשרתי כמזכ"ל.

היתר היסטוריה. לעתים לא רחוקות אני תוהה, עד כמה יכולה הייתה להשתנות, אילו היו רבים מתעוררים בזמן.

ד"ר מרטין שרמן הוא מייסד המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS)