מחאת הלהט"ב הפכה לכלי פוליטי בשירות השמאל

כבר במחצית המאה שעברה, בעקבות דו"ח ועדת וולפנדן, הוחלט באנגליה למחוק מספר החוקים את עבירת קיום יחסים הומוסקסואליים בין בוגרים בהסכמה. נקודת המוצא של הוועדה היתה שבחברה דמוקרטית נאורה לא אמורים לכפות תפיסות עולם מוסריות באמצעות החוק הפלילי. היום מקובל במדינות רבות מאוד, שנטיותיו המיניות של אדם הן עניינו הפרטי בלבד. עם זאת, לא למותר לציין שאין בכך למנוע ויכוח בהיבטים מוסריים של התנהגות כזאת או אחרת. תרבות הוויכוח והמחלוקת מעוגנת היטב בחברה היהודית עוד מימים קדמונים. מי שרוצה שיכבדו את דעותיו, חייב גם לכבד את דעותיהם של אלה שלא חושבים כמוהו. קול ההמון אינו בהכרח קול התבונה, וברעש לא מכריעים מחלוקת.

יש לי הערכה לאזרחים שיוצאים מבתיהם על מנת להפגין ולדרוש את הזכויות שלדעתם מגיעות להם. האדישות היא אם כל חטאת. ניתן להבין את תחושת הקיפוח של קהילת הלהט"ב בסוגיית הפונדקאות. אפשר להשלים עם העובדה שיש כאלה שלפני שנים טענו שפונדקאות היא מסחור בגוף האישה, והיום מציבים את עצמם כבכירי התומכים בה. קשה לי מאוד להשלים עם מציאות שבה הפגנה על עניין עקרוני הופכת קהילה שלמה וכנראה גדולה לכלי משחק פוליטי נמוך, בשירות השמאל הישראלי המתמעט והולך. שמאל יגע, שמחפש נואשות חדשות לבקרים נושאים כדי להעלותם לראש סדר היום על מנת לנגח ממשלה נבחרת.

מתוך היכרות, אני יודע במובהק שבקרב הקהילה יש בעלי השקפת עולם ימנית כמו גם שמאלנית, ובוודאי כאלה שאין להם עניין בפוליטיקה המוכרת. אחד הדוברים הרהוטים והמוכשרים מקרב הקהילה הוא חבר כנסת מטעם הליכוד. השתלטות השמאל על ההפגנות באמצעות אמירות פוליטיות פלגניות ומתלהמות, תוכן שלטים וכרזות שמונפים בהן, והקריאה להחליף את השלטון, הם מניפולציה מכוערת. מסוג המניפולציות שהשמאל הישראלי התמחה בהן עוד משנות ה־30 של המאה שעברה.

לפני כמה שנים השתתפתי בכנס העיתונות שנערך באילת. במהלך הכנס התקיימו פאנלים בנושאים שונים ומגוונים כמו: חופש הביטוי, המדיה, ביטחון המדינה, פלורליזם ובעלות צולבת על כלי תקשורת. הפאנל שבו היתה ההשתתפות הגדולה והמרשימה ביותר כונה "תקשורת בוורוד". לכתחילה לא הבנתי את פשר הכותרת ומתוך סקרנות נכנסתי גם אני לשמוע את הדוברים. התברר לי חיש מהר שמספר הלהט"בים בתקשורת הישראלית רב בכל קנה מידה. מאחר שאותם אנשי תקשורת ונשות תקשורת הם בדרך כלל בעלי השקפת עולם שמאלנית, אין פלא שכבר כמה ימים הפגנת הלהט"ב לא יורדת מהכותרות, ובעיתון "ידיעות אחרונות" זכתה אפילו לכותרת ראשית ענקית. מהסיקור של ההפגנה היה אפשר לקבל את הרושם שמדובר ברגע היסטורי מכונן בתולדות מדינת ישראל.

אמון הציבור בכל מאבק חברתי הוא תנאי שבלעדיו לא ניתן להשיג את מטרותיו. כאשר אזרחי ישראל מפנימים שמדובר במאבק, שבעיקרו סנדקאות פוליטית ולא פונדקאות להט"בית, יהיה קשה מאוד לחברי הקהילה לקבל את הרוח הגבית שהם זקוקים לה על מנת להשיג את מטרתם. לסיכום, הצעתי לחברי קהילת הלהט"ב, אל תהיו בלשון העם "פראיירים".