האינטרס הישראלי בהסדר עם חמאס

לכאורה זוהי תמונה סוריאליסטית. ראש הממשלה ושר הביטחון, המתנגדים בכל תוקף להידברות עם חמאס (לפחות עד שיעמוד בתנאי הקוורטט - התנערות מאלימות והכרה בישראל ובהסכם אוסלו), מגיעים להבנות עימו ומקפידים לטעון כי לא הגיעו לשום הסכם איתו. חמאס נוהג לדבר על כך ש"שקט ייענה בשקט" וישראל אימצה זאת, והעניקה לו את המפתח לשקט.

ישראל תבעה את פירוז הרצועה מטילים ומנשק ותחמושת של הזרוע הצבאית של חמאס; אבל עכשיו מוכנה הממשלה הימנית ביותר שהוקמה אי פעם בישראל ל"הסדרה" עם חמאס מבלי להזכיר את נושא הנשק, ואילו נשיא הרשות הפלשתינית אינו מוכן להכניס את כוחות הביטחון שלו לרצועה כל עוד אין חמאס דואג לפירוזה... וכל זה מבלי להזכיר, בפעם המיליון, את דברי הרהב של ליברמן, ערב כניסתו לתפקיד שר הביטחון, על הדרך היעילה שבה יטפל בראשי חמאס אם לא יוחזרו גופות החיילים הישראלים. עכשיו מעניקה ישראל את עתיד שביתת הנשק השברירית עם חמאס בידי אחרון מעיפי הבלונים והעפיפונים ברצועה.

אבל לזכותה של ממשלת נתניהו יש לומר כי אין מדובר כאן בחלם, אלא בתפיסת עולם, ועיקרה הוא התנגדות נחרצת לחלוקת הארץ. אין זה מקרה כי בשנות ה־80 העדיף הימין את התנועה האסלאמית בגדה וברצועת עזה, על פני התנועה הפלשתינית; המחשבה היתה כי התנועה הלאומית תרצה מדינה בשטחים שכבשנו בששת הימים, ואילו התנועה הדתית תסתפק במתן אפשרות לחנך את הדור הצעיר על פי דרכה.

בשנות ה־90 התגלה פרצופו של חמאס, אשר יצא לאחר הטבח במערת המכפלה מן המסגדים אל פיגועי ההתאבדות, מתוך נכונות לעשות הכל כדי למנוע את מימוש הסכם אוסלו. בשלב זה הוריד אותו הימין לדרגה שווה עם אש"ף.

חיילי צה"ל ברגע של שקט ליד הרצועה

ב־2004, כאשר ניסיתי לשכנע את רה"מ אריאל שרון כי יממש את הנסיגה מעזה כחלק מן ההסכם עם אש"ף וכי יגיע להסכם בנושא זה עם הנשיא הפלשתיני החדש, מחמוד עבאס, ולא יעניק את הרצועה על מגש של כסף לחמאס, אמר לי כי אין כל הבדל בין חמאס לאש"ף, וכי אין הוא מודאג ממצב שבו חמאס ישלוט בעזה.

נתניהו כרה"מ הפגין נחישות בהתנגדותו לחלוקת הארץ, למרות התנגדותו הפומבית למדינה דו־לאומית, ולמרות נאום בר־אילן, שבו חזר על נכונות שרון לקבל את קיומה של מדינה פלשתינית לצד ישראל. התנאים הרבים שהציב בפני הקמתה של מדינה זו, הפכו את האופציה הזאת לתיאורטית בלבד, עד שיכול היה לומר ביושר לתומכיו, ערב הבחירות הקודמות, כי לא תקום מדינה פלשתינית כל עוד יכהן כרה"מ.

כאשר התבקש שר התחבורה, ישראל כץ, להתייחס לתוכניות מגירה שנעשו באיחוד האירופי באשר למסלולים אפשריים ל"מעבר הבטוח" בין רצועת עזה לגדה המערבית, מעבר המהווה חלק מן ההסכם הבינלאומי בין ישראל והפלשתינים, לא היסס להכריז כי מעבר כזה לא יקום לעולם.

ולכן העדפת חמאס אינה מקרית. מי צריך גורם המכריז כי שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל הוא קדוש? מי צריך גורם החוזר ואומר כי אין לו כוונה לשוב לביתו בצפת? מי צריך שותף שיצא מול ערפאת ודרש ממנו לפעול להפסקת האינתיפאדה השנייה? מי צריך שותף שתובע, כמונו, את פירוז רצועת עזה? הרי זהו גורם שדורש מאיתנו לקיים איתו משא ומתן על בסיס גבולות 1967 וחילופי שטחים, ולכך אין הימין מוכן, גם אם הדבר מסכן את עתידה היהודי של ישראל.

לא במקרה נתניהו נקלע למו"מ מוכחש עם חמאס. חבירה עם אש"ף מול חמאס אינה יכולה להיות חלק מסדר יומו האידיאולוגי, למרות שהדבר מתבקש ועולה בקנה אחד עם האינטרס האמיתי של ישראל.