היה זה תד אריסון שרכש מידי המדינה את בנק הפועלים (47%) בשנת 1997, תמורת סכום חסר תקדים באותם ימים של 1.37 מיליארד דולר. יחד עם אריסון היו שותפים אמריקנים ומשפחת דנקנר הישראלית. אריסון נחשב אז לאחד מעשירי העולם הגדול, אך למרות הניחוח הזר הוא היה ישראלי שורשי וציוני דגול, כפי שהעיד עליו התעשיין הישראלי ישראל שנקר ז"ל, שלמד איתו בגימנסיה הרצליה בשנות ה־30 של המאה שעברה. אריסון נלחם בקרבות לטרון ועם קום המדינה במלחמת השחרור, וכמו ציונים דגולים אחרים הוא עזב את הארץ בימים שבהם ישראל היתה רעה במיוחד ליזמים פרטיים. את חברת הספנות שהוא ביקש להקים בתל אביב וחברת "צים" ההסתדרותית לא אפשרה לו, הוא הקים בארה"ב. השאיפה לבנות את הארץ לא עזבה אותו ואין ספק שהחזרה שלו לכאן היתה ממניעים ציוניים.
בתו, שרי אריסון, לא חלמה בילדותה להיות בעלים של בנק. האמת היא שגם לא בבגרותה. מותו של אבי המשפחה בשנת 1999, בגיל 75, הותיר את המשפחה ללא צוואה מסודרת, מה שגרר קרבות ירושה לא נעימים. שרי אריסון החלה בהשתלטות על הבנק כשרכשה את המניות שהחזיקה הקבוצה האמריקנית בשנת 2007, לפי שווי גבוה של 27.5 מיליארד שקלים (1.65 מיליארד תמורת כ־6% מהמניות). תשע שנים מאוחר יותר הבנק נסחר לפי שווי נמוך יותר מהשווי שלפיו היא רכשה את אותן מניות. ב־2012 היא השלימה את השתלטותה על הבנק כשהגיעה להסדר עם אחיה מיקי, וויתרה על מניות בחברת הספנות לטובת מניות הבנק. מבחינתה, תם פרק של סכסוך משפחתי ובהחלט לא הגשמת חלום בעלות על בנק.
את השמירה על האינטרסים שלה בנכס העצום הזה היא הפקידה בידי אשת אמונה, אפרת פלד, ולצידה מונו עידו שטרן ומאיר ויצ'נר. היא עצמה לא היתה מעורבת בניהול. אחרי פרסום ההחלטה ביום שלישי השבוע, כי אריסון תעזוב את הבנק, מנכ"ל הבנק אמר בשיחת כתבים כי הוא לא זוכר ביקור שלה בבנק בשנתיים האחרונות, מלבד ביקור ספציפי בתערוכה בבנק.
הרגולציה במוקד
במסגרת חוק הריכוזיות, שחוקק בסוף 2013, בעלי שליטה נאלצו לבחור בין שליטה בחברות ריאליות, לבין שליטה בחברות פיננסיות. שרי אריסון, שהחזיקה בחברת שיכון ובינוי וגם בבנק הפועלים, בחרה להחזיק בחברה הפיננסית. אולם גם הפעם היה ברור שלא מדובר בהעדפה אישית שנובעת מחיבה למקצוע. היא ניסתה במקביל למכור את אחזקותיה בשתי הקבוצות והצליחה לממש את אחזקותיה בשיכון ובינוי במכירה לנתי סיידוף, שכמו אביה המנוח מחפש את דרכו לעסקים בישראל זה כמה שנים. אריסון ספרה 1.1 מיליארד שקלים מהמימוש הזה, וכאמור המשיכה לחפש קונים גם לשליטה בבנק הפועלים. אלא שהפועלים הוא סיפור הרבה יותר מורכב. מנכ"ל הבנק העריך שהקונה לא נמצא בשל "רגולציה פרואקטיבית בתחום", וזו בהחלט סיבה מרכזית.
ידוע שבמקרה הזה סכום השלם גדול מחלקיו, או במילים אחרות - על שליטה משלמים פרמיה נוספת. בעסקאות מחוץ לבורסה משקיעים משלמים יותר, מכיוון שברור להם שמחיר השוק לא משקף את ההתעניינות שלהם, ולזו יש מחיר. כך שברור שאריסון התאמצה למכור את אחזקותיה בבנק באופן אישי, לפני שניגשה לאפשרות ביזור מניות השליטה באמצעות הבורסה.
גם באמצע 2016 וגם בדיוק לפני שנה נודע שאריסון כמעט השיגה את היעד. לפני שנה הקונים הפוטנציאליים מארה"ב כבר סיכמו עם אריסון את פרטי הרכישה ואף נפגשו עם בנק ישראל בעניין. בנק ישראל אותת שהוא עומד לאשר את העסקה, אך במהלך בדיקות הנאותות הם חזרו בהם. כמובן שאין לדעת מה בדיוק הפחיד את הקונים, אבל יש להם לא מעט סיבות טובות לכך. גם בנק לאומי ובנק דיסקונט נשלטים על ידי הציבור, בלי בעל שליטה, והם עושים זאת לא רע. מדובר בתחום שבו השליטים האמיתיים הם הרגולטורים, וטיב ההחלטות שלהם משפיע על הבנק יותר מאשר החלטות ההנהלה והדירקטוריון גם יחד.
בעלי השליטה מחפשים מרחב תמרון. בנק הפועלים // צילום: גדעון מרקוביץ
בשנים האחרונות "הרגולציה הפרו־אקטיבית" הפכה לבלתי נסבלת, כפי שבא לידי ביטוי בעניין הזה. הרגולציה החדשה לא מאפשרת לבעלי השליטה בגופים פיננסיים לשלוט, ולכן כבר אין סיבה לשלם פרמיה על כך. אמנם התשואה על ההון בבנק הפועלים נאה והוא מצליח להשיג 10%-9%. ברבעון השני של השנה הוא רשם רווח של 920 מיליוני שקלים, אחרי הפרשה של 100 מיליון לטובת הקנס הצפוי בארה"ב והתייצב על שווי של כ־35 מיליארד שקלים. אלא שהרווחים האלה הם אולי סיבה לקנות מניות, אבל ברכישת השליטה אמור להיות יתרון נוסף.
המגבלות החדשות מגבילות את תחום הפעילות של המשקיעים, ולכן היא לא אפשרות בשבילם. בפעילות הריאלית יש לבעלי השליטה מרחב תמרון עצום ויצירתי, בבנקים כבר לא. לכך אפשר להוסיף את החקירה התלויה נגד הבנק, את עתיד הבנקאות המסורתית בכלל ואת אבן הריחיים הגדולה - עובדים המאוגדים בהסתדרות וצפויים להקשות שינויים דרמטיים שאמורים להתרחש בענף.
הציבור צריך ללמוד
גם באירופה הבנקים מוחזקים על ידי הציבור ולא על ידי בעלי שליטה, אך בישראל המצב הזה עדיין חדש ועומדים בפנינו לא מעט אתגרים בעניין. לפיקוח הממוסד יש תפקיד חשוב בעניין, אך אי אפשר להסתמך עליו בלבד. ההסתבכות של הבנקים בארה"ב היא רק דוגמה אחת לכך. הרשויות שם בודקות חשדות לעבירות שהבנקים ביצעו במשך עשור, ובישראל רשויות הפיקוח לא שמו לב לכך.
פיקוח אפקטיבי נוצר בשוק על ידי תחרות, וזו כמעט לא קיימת בתחום הבנקאות בארץ. המצב הזה, שבו הבנקים הופכים להיות ציבוריים ונשלטים על ידי רשויות הפיקוח, הוא קרקע פורייה לפתוח תחרות בתחום הריכוזי הזה בארץ. עד כה בעלי שליטה שלחו זרועות לשלטון ולפיקוח והגנו על עצמם מפני תחרות. ברפורמת בכר, שעברה בשנת 2005, ראינו את בעלי השליטה מפעילים את קשריהם כדי לטרפד את הכוונה להוציא מידם את ניהול קופות הפנסיה והקרנות. הם גם היו שם בכל פעם כשהאפשרות לתחרות עלתה על הפרק. "הציבור" נוח יותר ליצירת תחרות מאשר בעלי שליטה. אלא שהציבור צריך גם ללמוד שזה כדאי לו, כי השיקולים של הציבור הם לטווח של הפנסיה ולא לשווי המניה ברבעון הבא.
המכירה הזו יוצרת הזדמנויות לשוק, אך היא גם יוצרת אתגר חדש, מכיוון ששכבת המנהלים החדשה, שמתנהלת ללא בעל בית על הצוואר, תהיה מוטת רווח למנהלים ולא מוטת דיבידנדים לבעלי המניות. אם נשכיל לעמוד באתגר הזה, המכירה הזו תתברר כנקודת תפנית חיובית בתחום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו