ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נתפסו ליד תעלת סואץ שני אנשי קומנדו מצרים מחופשים לבדואים וברשותם מכשירי קשר. בחקירתם על ידי השב"כ הישראלי אמרו השניים "מחר מלחמה, בשעה שתיים". היתה זו, לכאורה, התרעה אולטימטיבית על פרוץ מלחמה ומועדה המדויק, אולם אין הדבר כך. לידיעה זו אין כל תיעוד ורישום בקהילת המודיעין, ובמיוחד לא במרכז הדיווח של אמ"ן. פירושו, שכלל לא הגיעה לגורמי ההערכה ולקברניטים, גם לא הגיעה לראש אמ"ן וספק רב אם בכלל הגיעה למפקד פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש).
לפני שנים ספורות, כאשר השתתפתי בפאנל מספרי סיפורים בהנחיית יוסי אלפי בתיאטרון גבעתיים, שמעתי לראשונה על אותה ידיעה. אי־הגעתה לדרגים הגבוהים מודגשת בתחקירו של אבירם ברקאי במוסף ראש השנה של "ישראל היום". לו היו שני המצרים נחקרים על ידי יחידת המודיעין 504 ולא על ידי אנשי שב"כ, כפי שנעשה לא פעם, היה אולי גורלה אחר. מנגד אפשר להניח שגם לו היתה הידיעה מגיעה אל המעריכים והקברניטים, הם היו מטילים ספק במהימנותם של שני המצרים, שמא נשלחו בכוונת הונאה.
ולא די בכך, כי גם אם היתה הידיעה מועברת לצמרת אמ"ן, היא היתה מגיעה ליעדה רק בשעות הלילה המאוחרות ורק זמן קצר לפני הגעת מברקו המתריע של ראש המוסד צבי זמיר, שנשלח מלונדון בשעה 04:30 לאחר מפגשו עם "המלאך" אשרף מרואן, שמסר סוף־סוף מפורשות (יממה קודם דיווח במילת קוד קצרה) על מלחמה שתפרוץ ביום הכיפורים.
זאת ועוד. הידיעה על אודות שני המצרים ליד התעלה היתה מגיעה שעות רבות לאחר שבאותו יום שישי אחר הצהריים הגיעה ידיעה חשובה פי כמה - "ידיעת הזהב" של "יחמור" (הכינוי של השגריר העיראקי במוסקבה באותה עת), שהעביר שדר לארצו. השדר נקלט על ידי יחידת 8200 (אז 848), וממנו ניתן היה להבין בבירור כי הפינוי הבהול של משפחות המומחים הסובייטים מסוריה וממצרים על ידי 11 מטוסי תובלה - משמעותו מלחמה מיידית.
הידיעה יוצאת הדופן מהשגריר העיראקי נקלטה ביום שישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות, כלומר כיממה לפני פרוץ המלחמה. 8200 העבירו אותה מייד לראש אמ"ן ולמד"ת, אלא ש"הלקט" החשוב (פירוט הידיעה בכתב ופרשנותה המודיעינית) התעכב שעות רבות אל תוך הלילה בשל ויכוחים לגביה. ויותר מכך: מעריכי אמ"ן הטילו ספק רב באמינותו ובדיווחו של השגריר העיראקי - שהיה אגב רם דרג, רב־אלוף ובעבר שר בארצו - כך שגם ידיעה מתריעה ונדירה זו לא פרצה את חומת הקיבעון.
גם פענוח התצ"א (תצלום אוויר) מהלילה שבין 4 ל־5 באוקטובר - "ידיעת זהב" מאין כמותה שחשפה אלפי קיני ארטילריה ואלפי טנקים ממערב לתעלה בהיערכות שלא נראתה מעולם - לא הצליח לשנות את ההיערכות (או חוסר ההיערכות) למלחמה.
לממצאי התצ"א נלוו דיווחי התצפיות של צה"ל בתעלה, על אודות פעילויות חריגות ומדאיגות בגדה המצרית ובמיוחד פריצות בסוללה לצורך הורדת כלים כבדים לקו המים, שיכלו להצביע בעליל על הכנות לחציית התעלה. גורל "דיווחי זהב אלה" היה דומה.
רמזים שיכולים היו להוות לכאורה "ידיעת זהב" נוספת מסר מלך ירדן, חוסיין, לראש הממשלה גולדה מאיר במפגשם בארץ ב־25 בספטמבר 73', כעשרה ימים לפני המלחמה. המלך אמר שהצבא הסורי כולו נמצא "בעמדות זינוק" להתקפה על הגולן, אך הוסיף משפט חשוב שאינו מוכר דיו לציבור: "אבל יש לי ספקות בכך", ולא מסר דבר לגבי צבא מצרים. ראש המוסד זמיר ואנוכי, שנפגשנו במקביל עם פמליית המלך בחדר סמוך, שמענו מפיהם את אותם דברים. בקשת המלך להיפגש עם גולדה בדחיפות, היתה צריכה להדליק נורות אזהרה אצל המעריכים והקברניטים.
התלות המסוכנת ב"מלאך"
אחרי כל הידיעות הללו, התקבלה המלחמה בהפתעה רבתי, ועולה ושבה השאלה - איך כל זה קרה ל"טובים ולמצוינים", ככינוי שניתן ליועצי הנשיא קנדי שהסתבכו במלחמת וייטנאם והופתעו במשבר הטילים בקובה באוקטובר (שוב אוקטובר...) 1962. שלוש סיבות אשר יחד יכולות לפצח את חידת ההפתעה בת 45 השנים. ראשית, נכון קבעה ועדת אגרנט שהסיבה העיקרית להערכה השגויה היתה "בקונספציה", לאמור: "מצרים לא תצא למלחמה כל עוד לא יהיה לה אמל"ח שיכול לפגוע בעומק ישראל, ובעיקר בבסיסי חיל האוויר שלה. סוריה לא תצא לבדה למלחמה ללא מצרים".
אך הבעיה, לדעתי, לא היתה ב"קונספציה" אלא בדבקות העיקשת בה ובקיבעונה; זאת, גם כאשר העובדות הוכיחו שלמצרים יש כבר אמל"ח כזה, דוגמת טילי הקרקע־קרקע (טק"ק) מסוג סקאדים שקיבלו מהסובייטים ושהטווח שלהם הגיע לעומק ישראל. ההערכה המודיעינית היתה שלמצרים דרושה לפחות חצי שנה להכשרת המפעילים ולא הובאה בחשבון האפשרות שסקאדים אלה יכולים להיות משוגרים בזמן מוקדם יותר מעומק מצרים, בשיתוף המדריכים הסובייטים. זאת, נוסף על ארסנל המטוסים שגייסו המצרים מלוב ומערב הסעודית בתקופה שלפני המלחמה.
אבל, בסיבה זו בלבד לא די. קהילת המודיעין התברכה אז במקור מעולה, אותו אשרף מרואן, שסיפק חומר בכתב ובעל פה "מפי הגבורה". מעמדו הרם בצמרת המצרית ודיווחיו האותנטיים, סנוורו את צמרת אמ"ן ואת הקברניטים (שידעו על אודותיו), והשפיעו עליהם עד לכדי תלות כמעט מוחלטת בו. התחושה היתה שרק על פי דיווחו המתריע אפשר יהיה להעריך ביתר ודאות את הכוונה לצאת למלחמה, ועל כן התעלמו המעריכים מן הידיעות המתריעות שנידונו לעיל. בזמנו כיניתי זאת "קללת השפע": מחד, עצם קיומו של מקור מעין כמוהו, ומאידך, אמ"ן לא נהג כנדרש על פי כללי "הפרוטוקול", להתריע על ידיעות וסימנים מדאיגים.
לסיבות אלו יש להוסיף ולומר כי מה שהגביר את הדבקות העיקשת בהערכה השגויה, היה "ניצחון" אמ"ן בתקופת מבצע "כחול לבן", במאי־יוני 1973. באותה עת הגיעו התרעות על כוונת מצרים לפתוח במלחמה. משה דיין ודדו האמינו בהן, השקיעו בהכנת צה"ל בהתאם (בין היתר הוקמה אוגדה נוספת שסייעה להציל את הגולן לאחר מכן) ואילו אמ"ן, שדבק בקונספציה ובתלות ב"מלאך", סבר אחרת. כשלא פרצה אז המלחמה, ביטחונו של אמ"ן נסק לשחקים וקשה היה להתמודד מול הערכותיו.
אלא שאמ"ן טעה. מצרים התכוונה לצאת למלחמה, אך מסיבות שונות החליטה לדחותה בכמה חודשים.
ל"ידיעות הזהב" המתריעות, לא היה אפוא סיכוי למנוע את ההפתעה המהדהדת, ועם זאת חשוב להבין את הסיבות למחדל ההתרעה. ובלשונו הקולעת של הנרי קיסינג'ר: "ידענו הרבה והבנו מעט".
*הכותב הוא תא"ל במיל', שירת בתפקידים בכירים באמ"ן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו