מותר לנאום בערבית בסנאט?

התרגלנו בשנים האחרונות לכך שח"כים משורות הרשימה המשותפת עוסקים בחתרנות מדינית נגד ישראל ומשדלים גורמים בעולם לנקוט פעולות ענישה נגד המדינה, שאותה הם אמורים לייצג ושמשלמת את משכורתם. בשבוע שעבר היה זה תורו של ח"כ ג'מאל זחאלקה, שנפגש עם הסנאטור הדמוקרטי ברני סאנדרס וחברי קונגרס אחדים כדי לרתום אותם למאבק בחוק הלאום.

בפגישה, זחאלקה ואנשי ארגון עדאלה שליוו אותו, הוציאו רעה את דיבתה של ישראל. הם אמרו לבני שיחם שאין עוד חקיקה כזו בעולם- ופשוט שיקרו. בזמן הדיון על חוק היסוד החדש, וגם לאחר חקיקתו, חשפנו עשרות ארצות שבחרו להגדיר את עצמן בחוקותיהן כמדינות לאום של העם המהווה בהן רוב. לא מדובר בדיקטטורות מן הסוג החביב על חברי הרשימה המשותפת, אלא במדינות מתוקנות לעילא ולעילא, רבות מהן חברות באיחוד האירופי. יתרה מזאת, ישראל הרחיקה לכת בהבטחת זכויות המיעוטים, לרבות המיעוט הערבי, הרבה יותר מהמדינות האלה.

גם בהשוואה לארה"ב, אין לישראל במה להתבייש. אף שהיא איננה מדינת לאום, ארה"ב לא מעניקה זכויות קיבוציות למיעוטים אלא ממריצה אותם להתבולל בתרבות השלטת. יש באמריקה מיעוט היספאני עצום - בין 40 ל־50 מיליון איש ששפת אמם ספרדית; אך ב־49 מתוך 50 המדינות של ארה"ב אין להם שום זכויות לשוניות. למותר לציין שלשפתו הראשונה של זחאלקה, השפה הערבית, אין בארה"ב שום מעמד; זאת בניגוד למעמד המורם שניתן לה בישראל, אף על פי שמספר דוברי הערבית בשתי הארצות זהה.

לו היה זחאלקה סנאטור אמריקני, היה מתקשה לנאום בערבית בבית הנבחרים, משום שנאום בשפה שאינה אנגלית מצריך הסכמה פה אחד של כל חברי הסנאט. בישראל, לעומת זאת, הזכות לנאום בערבית מוקנית מניה וביה לחברי הכנסת. אבל זה לא ההבדל העיקרי. חשוב יותר שאין להעלות על הדעת מצב הפוך, שבו נוסע חבר קונגרס או סנאט לארץ זרה, כדי לשכנע בעלי שררה שם לפעול נגד חקיקה שהתקבלה ברוב קולות בארצו.

קיום האופוזיציה הוא מרכיב נחוץ בכל דמוקרטיה, אבל בדמוקרטיות מתוקנות הפעילות האופוזיציונית מוסדרת באמצעות קווים אדומים, חלקם כתובים בחוק וחלקם נעוצים במסורת. עיקר הכללים האלה: לא לפגוע במדינה, גם כשאתה, כאופוזיציה, חלוק על הרוב הדמוקרטי בה. ח"כ זחאלקה וחבריו חצו את הקווים האדומים המקובלים בכל העולם החופשי.

ישראל גם כך סובלת ממנהגן של מדינות אחרות - חלקן ידידות, חלקן פחות - להתערב בענייניה הפנימיים. הניסיון האחרון של הח"כים הערבים להזמין התערבות חיצונית, ואף לבנות אותה במו פיהם, פוגע בעקרון הריבונות של אזרחי ישראל וקורא תיגר על ערכי הדמוקרטיה. השאיפה של זחאלקה ודומיו לכפות את השקפתם האנטי־ציונית על הרוב הציוני בישראל, תוך כדי הסתייעות בכוחות חיצוניים, מסוכנת.