כולנו חלק מקהילת עץ חיים

ביקרתי בבית כנסת מספר לא מבוטל של פעמים בחיי, בחגים, בשבתות ובימי חול; שמעתי אנשים ונשים מתפללים, אבל התפילה בבית הכנסת בפיטסבורג, בבוקר שבת, תיחרת בזיכרוני לעד. התפילה הזו, עם קהילת עץ חיים, היתה אחת החוויות העוצמתיות בחיי.

בדיוק שבוע לאחר הטבח, שוב נפלה דממה על קהילת עץ חיים. הפעם זו לא היתה דממה של פחד, דממת יהודים הנחבאים מרוצח אנטישמי הדולק אחריהם, אלא דממה של קהילה חבולה אך עוצמתית, שבירה אך חזקה מאין כמוה, המתאבלת על הרצח הנורא.

דקה ו־11 שניות עמדנו דומם, להזכיר את 11 הנרצחים: ססיל ודויד רוזנטל, ג'רי רבינוביץ', אירווינג יונגר, מלווין ווקס, רוז מלינגר, ברניס וסילבן סיימון, ג'ויס פיינברג, ריצ'רד גוטליב ודניאל שטיין.

ציפיתי למצוא קהילה שבורה, אך פגשתי קהילה חזקה. האהבה והאמונה הגדולה פרצו את כל שערי השמיים. לא בכי ועצב, אלא עוצמה וגאווה. תפילתה של קהילה המבינה שאם תוותר על יהדותה, על בית הכנסת שלה, המחבל ינצח.

אך עם החוזק, בא גם כאב. באמצע התפילה ניגש אלי גבר כבן 50, ובמשפט אחד ניפץ את ליבי לרסיסים. "כשתחזרי ארצה, לישראל", הביט בי וביקש, "ספרי לכל מי שאת יכולה שאנחנו יהודים, ספרי להם את מי פגשת כאן, את כל מה שראית פה".

רציתי לבכות, להתנצל על כך שאנשים שנרצחו כי הם יהודים, אולי הרגישו ברגעיהם האחרונים שהם לא יהודים מספיק. קפאתי במקום וחשבתי לעצמי, הם יהודים. כמה שהם יהודים.

עמדתי בתוך ים של כ־500 אנשים, עטופים בטליתות, כיפות לראשיהם, שרים ומדקלמים בגאון תפילות שלמות, תפילות שאפילו אני, האורתודוקסית המתנחלת מישראל, לא יודעת בעל פה. לצד דגל ארה"ב, מונף דגל ישראל; הוא מצויר גם על החלונות, ולידו מגילת העצמאות וסמל המדינה. התפללתי עם אנשים שמיררו בבכי כשנישאה התפילה לשלום מדינת ישראל.

כשהחזירו את ספר התורה לארון הקודש, פרצו מתפללים בשירת "עם ישראל חי". ואז הושר ההמנון - לא האמריקני. 500 יהודים, אזרחים אמריקנים, שרים את "התקווה" מתוך אמונה שלמה שישראל היא מולדתם. בליבם הם הכי ישראלים שבעולם, מחוברים לישראל בכל נימי נפשם. אבל אי שם מקננת גם תחושה שהם ישראלים סוג ב'.

זה לא כורח המציאות. תפילתם אולי שונה, וטקסיהם ייחודיים; יש להם דרכון ואזרחות אחרים. אבל הם אחינו ואחיותינו. בידינו, האזרחים בארץ, הכוח לשנות את הרגשתם, להתקרב, לחבק. עלינו לייבש את הים, לקרב יבשות ולבבות, להושיט להם יד, להיישיר מבט ולומר להם שלצד כל חילוקי הדעות, לא נוותר עליהם לעולם. הם חלק מאיתנו, ואנחנו חלק מהם.

אופיר דיין היא סטודנטית באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק