מאה ביחסי ציבור לישראל

זכיתי לשחק בסרטים ישראליים נהדרים ורבים שהצליחו הן בארץ והן בעולם. בעידן של BDS וחרמות מצד אנשי אקדמיה ותרבות המסרבים להגיע ארצה בגלל לחצים, האמנות הישראלית היא צוהר שדרכו היא מספרת את הסיפור הישראלי, על כאבינו ולבטינו ואופן ההתמודדות איתם.

באחד הרגעים הבלתי נשכחים היינו דאנה איבגי ואנוכי אורחות בפסטיבל סרטים באיסטנבול. מתיחות שיא שררה בין המדינות; הסרט כלל לא פורסם ושמנו לא הוזכר. בכל זאת, באותו ערב היה האולם גדוש ב־400 צעירים מוסלמים שצפו בסרט ״אפס ביחסי אנוש״, צוחקים ומריעים, מבקשים להצטלם ושואלים עלינו ועל ישראל. הסרט היה שונה ממה שהורגלו לראות על ישראל בטלוויזיה. בסוף הערב נישק הקונסול את ידינו; ״לא ייאמן מה שקרה פה הערב״, אמר.

כך היה גם בלונדון, בציריך, בסן פרנסיסקו. לכל מקום שאליו הגיע הסרט, הגיעו עימו תומכי BDS וגם הם לא עמדו בקסמו של הסיפור הישראלי. השיא היה באוניברסיטת ברקלי, מעוז פרו־פלשתיני ידוע, כשבסוף הסרט נשאלתי: ״כיצד סרט טוב כזה עולה בקנה אחד עם הפשעים שמדינתך מבצעת בגדה המערבית?״ נשבעת לכם, לוּ שמעה מירי רגב את תשובתי, היתה מזילה דמעות של התרגשות יותר מאשר באבו דאבי.

האם תחת "חוק הנאמנות" יהיה לסרט כזה מקום בכלל? בסרט ״חטאים״ של אבי נשר, הדמות שלי מסתערת על אביה ניצול השואה בוויכוח פוליטי סוער. הימים ימי המהפך הפוליטי, ראשית ההתיישבות בשומרון ויהודה. הבת ואביה מתווכחים על העתיד של חבלי הארץ הללו וגורלם, תוך השמעת טענות קשות נגד השלטון דאז. האם מחר לא נורשה לצפות בוויכוח מעין זה?

עושה רושם שמשמעות חוק הנאמנות היא שליטה מלאה, הלכה למעשה, בקביעה אילו סיפורים יורשו לקבל מימון ואילו לא. אמן שיאתגר את המחשבה, ימתח את הגבול ויטיל ספק בקיומנו במקום הזה - יסתכן בשלילת תקציב על דעת שר/ת התרבות בלבד. הרי זו סמכות בלתי מוגבלת להפלות על בסיס דעות פוליטיות. תקציב משרד התרבות מורכב מכספי המסים של כלל החברה הישראלית על כלל גווניה. האבסורד הוא שהחוק עצמו שולל את מה שהוא מנסה למנוע, מכיוון שהוא פוגע פגיעה קשה במרחב הדמוקרטי של המדינה.

בהיעדר שר חוץ ותוכניות הגנה, נותרת האמנות פעמים רבות יחידה במערכה, חוסמת בגופה כל ניסיון למתג את ישראל כממלכת הרשע, כפי שהיא מצוירת בחדשות בעולם. גם אם לפעמים אנחנו, האמנים, אפס ביחסי אנוש, אנחנו מאה ביחסי ציבור לישראל.