הפחד - מניע ההתנהגות הטוב במזה"ת

לאחר יותר מחצי שנה של הפגנות אלימות לאורך הגבול בעזה, ניסיונות לחציית גדר הביטחון, ירי טילים ומשלוח בלוני תבערה, אין מקום ל"הסדרה" בעזה, כלומר הסכם לשביתת נשק.

אין לסמוך על הבטחות חמאס שינצור נשקו. רק כשהוא יפחד מתגובת צה"ל (שבוששה לבוא) יהיה שקט. בישראל נוטים לשכוח כי הפחד הוא מניע ההתנהגות הטוב ביותר במזה"ת. לצערנו, מעת לעת צריך לתת תזכורת אלימה לאויבינו, שלא ינסו למרר את חיינו. עצם העובדה שחמאס ממשיך בשלו תקופה ארוכה מצביע על היעדר הרתעה, שבלעדיה שום הסכם שביתת נשק אינו שווה את הנייר שעליו נכתב. הציפייה שחמאס יכבד הסכמים עם המדינה היהודית, שברצונו להשמיד, היא תמימות בלתי נסלחת. מעשה סחיטה המוביל ל"הסדרה" הוא קדימון לניסיונות סחיטה נוספים.

המחשבה שהטבת תנאי החיים לתושבי עזה תפחית את האלימות והשנאה של חמאס, בטעות יסודה. בשום מקום בעולם אין יחס ישיר בין טרור לרמת החיים. זה נכון גם לגבי הפלשתינים. סקרים שנערכו לאחרונה מראים שדווקא העזתים מגלים פחות תוקפנות כלפי ישראל מאשר אחיהם בשומרון ויהודה, שרמת חייהם טובה יותר. ייתכן שלסבל הגדול יותר שהם חווים בעזה יש פונקציה חינוכית. הם מבינים שהסכסוך הממושך עם ישראל כרוך בכאב גדול.

נכון שציבורים לומדים לאט, אבל בסופו של דבר נזק וכאב משפיעים על התנגות פוליטית. הגרמנים סבלו קשות בשתי מלחמות העולם, והיום התנערו מהמורשת המלחמתית. גם מצרים הבינה שהסכם שלום עם ישראל עדיף על המשך הסכסוך האלים.

עניינה של מלחמה הוא לגרום כאב לצד השני, כדי לשנות את התנהגותו. אין שום היגיון לתת סוכריות לחמאס, המנהל מלחמה נגדנו. ההפך - יש לגבות מחירים גבוהים עבור התנהגות תוקפנית. זה המסר שישראל צריכה להעביר לחמאס, לרשות הפלשתינית ולאויבינו האחרים. כדי לשרוד במזרח התיכון צריך להיות ברור שמי שפועל נגד ישראל, נגרם לו סבל רב.

הרתיעה מלכבוש את עזה מובנת, וכמובן אין תוחלת לניסיונות הנדוס פוליטי שם. אין זה ענייננו להחזיר לעזה את שליטת הרש"פ, העוינת את ישראל. מובן גם הניסיון לא להיגרר למערכה צבאית רחבת היקף בעזה, כשתשומת הלב העיקרית היא למערכה החשובה יותר נגד איראן. עם זאת, בסולם האלימות העומד לרשות צה"ל, יש עוד כמה שלבים שאפשר לעלות בהם, מבלי לכבוש את עזה, במטרה לשלוח לחמאס מסר שהמשך הסכסוך יכאיב להם יותר.

למרות האירועים שלשום, יש להמשיך בפשיטות קרקעיות יצירתיות אף גדולות יותר, ולהוכיח לשכנינו שאיננו חוששים מלהשתמש בכוחות קרקע כדי להעניש את הרוצים במותנו. החשש מאבידות הוא תמיד שיקול חשוב, אבל עלול לבוא על חשבון ההרתעה הישראלית, החיונית לביסוס שקט לאורך הגבול בעתיד ולמניעת אבידות בעתיד.

רק אחרי מכה חזקה וכואבת לחמאס בעזה, יש סיכוי להגיע ל"הסדרה" שלא תהיה ניצחון ארגון הטרור, ולכן עשויה להחזיק מעמד יותר מכמה חודשים עד לניסיון הסחיטה הבא.

פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS)אפרים ענבר