חוק הנאמנות יפגע בחופש הביטוי

הסערה המתחוללת סביב החוק המכונה "חוק הנאמנות בתרבות" מגיעה מחר לשיאה. הצעת החוק תוצג לאישורה הסופי בכנסת. עידן חדש יחל בתחום חופש הביטוי, אם יאושר החוק.

אבל תחילה תיקון: מתנגדיו, בעיקר מתחומי התרבות, הצליחו להטמיע בשיח הציבורי כי החוק מחייב "נאמנות" של גופי תרבות למדינה. בנוסח החוק נעדרת המילה "נאמנות". החוק מקנה לשרת התרבות סמכויות שלא היו בידי קודמיה: בתנאים מסוימים היא רשאית לשלול תקציבים הניתנים מידי המדינה לגופי תרבות, בעיקר תיאטראות.

שלילת סכום התמיכה או חלקו תתבצע, אם יצירותיהם יכללו אחד מן התכנים: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או ארגון טרור, נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמלה".

אפשר להעריך בזהירות כי קברניטי גופי התרבות מסכימים, כי אל להן ליצירות שיועלו על הבימות, לכלול אמירות שיש בהן פגיעה במדינה. אבל הסמכות הניתנת בידי שרת התרבות מעוררת חשש, שהיא זו שתחליט אם התוכן של יצירה מסוימת אכן מכיל הסתה לגזענות או ציון יום העצמאות כיום אבל.

עם זאת, ראוי לציין: בנוסח החוק אין כל איסור להעלות יצירה הכוללת את האיסורים הנ"ל, כולם או חלקם, זאת בתנאי שגוף התרבות אינו נתמך בכספי המדינה. אין בנוסח החוק כל צנזורה על חופש הביטוי והיצירה. זאת, בתנאי שלא כספי משלם המסים מסייעים למימון פעילות גוף התרבות. אך זה גם מה שמדאיג את מנהלי גופי התרבות: החשש שיתעורר בבואם לבחון מחזות, או תסריטי קולנוע למשל, לקראת הופעותיהם בפומבי. החשש מפני שלילת התמיכה של המדינה יוכל להתבטא עד לכדי "צנזורה עצמית" שתלווה במאים, למשל, בעת שיבחנו יצירות לפני שהבשילו לכדי ביצוען. יהיה עליהם לבדוק בשבע עיניים אם התבטאות מסוימת, שולית ככל שתהא, יש בה משום הפרה של התנאים שסטייה מהם תשלול את תמיכת המדינה.

מה יהא, למשל, על מופעי סאטירה? במדינה חופשית הסאטירה מטבעה כוללת ביקורת מצליפה בשלטון; זה יעדה התרבותי־אמנותי. אם לשם כך יזדקקו יוצרי הסאטירה לאביזרים שיזכירו סממני שלטון - דגל או סמל המדינה - בסמכות שרת התרבות לשלול תקציבים מאותו גוף תרבות, אם לדעתה כלל אותו מופע ביזוי סמלים אלה. ואם אותו גוף נתמך בכספי מדינה, הוא מסתכן בשלילתם, עד כדי סכנה לקיומו.

בנסיבות אלה הופכת שרת התרבות - שהיא אישיות פוליטית - לצנזורית תרבות. זו חזות מבהילה. היא תממש את סמכותה באמצעות האוצר הממלכתי. שרת התרבות תסכן את עצם קיומם של גופי תרבות, אם תחליט שהמופע שיציגו כולל ערכים שיש בהם, לדעתה, פגיעה במדינה.

עקב תרחישים אלה, שעלולים להתממש, ראוי לעצור את הליך החקיקה ולמנות גוף ביניים שבסמכותו לשקול שוב החלטה של שרת התרבות, עד כדי ביטולה. הרי בין כה וכה החלטה על קיצוץ בכספי תמיכה תגרום להצפה בעתירות שיוגשו לבג"ץ. שרת התרבות רגב לא תסכים לפיחות בסמכותה. אם כך, נראה שמחר ייפתח עידן חדש בתחום חופש הביטוי, כלומר, הפגיעה בו.