ארגוני הסיוע מנציחים את הסכסוך

ב־29 בנובמבר 1947 הצביע האו״ם על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות - אחת יהודית ואחת ערבית. מייד לאחר ההצבעה ההיסטורית הופיע הסירוב של ההנהגה הערבית לפתרון הסכסוך בדרך זו, והוא מלווה את קורות ארצנו כבר 71 שנים. מאז ועד היום כל הפתרונות סבבו סביב עקרון החלוקה, והמרכזי שבהם, ואולי זה שאף עיצב את המציאות הנוכחית יותר מכולם, הוא הסכם אוסלו. אחת מתוצאותיו הפחות מדוברות של ההסכם היא פריחתה של תעשיית ארגוני זכויות האדם והסיוע ההומניטרי בתחומי הרשות הפלשתינית ורצועת עזה, והשפעתם הניכרת בקושי לגבש פתרונות חלופיים.

מאז הקמתה של הרשות הפלשתינית התרבה מספרם של ארגונים לא־ממשלתיים בעלי אינטרס להנציח את הסכסוך. הסיוע ההומניטרי ומנגנוני המימון הבינלאומיים הפכו למטרה בפני עצמה, במקום לאמצעי לקידום פתרון. כך נוצר מעמד חברתי חדש שקיומו תלוי לחלוטין בכספי סיוע זר.

לאורך ההיסטוריה המודרנית החברה האזרחית היא זאת שמניחה את היסודות לבניית מוסדות המדינה וסוללת את הדרך למשילות. בחברה הפלשתינית אירע תהליך הפוך - עם הקמת הרש"פ הוקמו יותר ארגוני סיוע, וזאת על חשבונם של מוסדות מדינתיים יעילים וסמכותיים. מציאות זו הביאה לחריגה מתחומי הפעילות המסורתיים של ארגונים לא־ממשלתיים ולהשתלטות חריגה על שלל תחומים במרקם החיים הפלשתיני. למשל, במסמך שפורסם באוגוסט 2016 על ידי PNGO - ארגון גג ל־130 עמותות פלשתיניות - דווח כי גם לאחר כינון הרש"פ, אחראים ארגוני החברה האזרחית לאספקת 60 אחוזים משירותי הרפואה ומביטוחי הבריאות. במילים אחרות, חלק הארי של ארגוני החברה האזרחית הפלשתיניים לא רק מנציחים את הסכסוך, אלא מעכבים באופן מובהק את ההתפתחות המוסדית של הרשות.

מעבר לכך, במקום לקדם תהליך כלשהו לפתרון הסכסוך, פועלים ארגונים אלו באופן עקבי להעמקתו: קוד ההתנהגות שפורסם ב־2008, ושעליו חתומים כ־200 ארגונים פלשתיניים, מחייב את החברים בו "ליישר קו עם סדר היום הלאומי האוסר כל צעד של נורמליזציה עם הכובש, הן בתחום המדיני־ביטחוני והן בתחומי הפיתוח והתרבות". נדגיש: ארגונים פלשתיניים לא יכולים לשתף פעולה ולקדם פרויקטים משותפים לישראלים ולפלשתינים.

בספטמבר האחרון פרסמה AIDA - רשת של 80 ארגוני סיוע בשטחי הרש"פ - מסמך שכותרתו "25 שנה להסכמי אוסלו: זמן לנרטיב חדש". באורח ציני, ואולי אף כפוי טובה, מצביעים הארגונים דווקא על תוכניות הסיוע הבינלאומי כ"ניסיון לטייח את כישלונו של תהליך אוסלו ואת הפרות המשפט הבינלאומי על ידי ישראל". הם טוענים כי תוכניות הסיוע היקרות והחיוניות צריכות לבוא יד ביד עם מאמצים משפטיים ולחץ מדיני - לא כלפי הרש"פ כמובן, אלא כלפי ישראל. "שלום, פיתוח וביטחון למיליוני הפלשתינים יוכל להתקיים רק אם זכויותיהם יוצבו במרכזן של שיחות שלום בעתיד ותובטח הגנה עליהן", קבע המסמך. שום מילה על פתרון שיביא לסוף האלימות או לכינון מוסדות, אלא שוב מאמץ נואש לשמר את תעשיית הסיוע במסווה של הגנה על זכויות אדם.

הסכם אוסלו, אולי הדבר הקרוב ביותר להסכמה פלשתינית לתוכנית החלוקה, הוא גם זה שהביא לפריחה של ארגונים השואבים את כוחם מחולשתו של ההסכם. תעשיית זכויות האדם והסיוע ההומניטרי מגלגלת מיליארדים זה 25 שנה, עם אפס תוצאות. דו"ח של הבנק העולמי מתחילת השנה מעלה כי כספי הסיוע אינם מצליחים עוד לשפר את רמת החיים של התושבים בשטחי הרשות, אלא תורמים רק לחיזוקה של אליטת הארגונים הלא־ממשלתיים. ביום השנה לכ"ט בנובמבר, ובחצי היובל להסכמי אוסלו, טוב יעשו האו"ם והמדינות התורמות אם במקום לתחזק את תעשיית הסיוע, ישקיעו את המשאבים והמרץ במציאת פתרון בר־קיימא לסכסוך הישראלי־פלשתיני, פתרון שיוסכם על שני הצדדים.

אודליה אזולאי היא מנהלת קשרי כנסת ותקשורת ישראלית ב- NGO Monitor