בשם כל הילדים, תודה לך יגאל בשן

כמה שעות אחרי שנודע לי שיגאל בשן נפטר, היצירה שלו עדיין המשיכה לפעום בקצב מרגש בביתי, כאילו הרוח שלו המשיכה לחיות. הזיכרון של הקול הנעים שלו ומילות שיריו הדהדו באוזניה של בתי יובל בת השנתיים וחצי – "הופה היי" במקלחת, "סיון" בהתארגנות לפני השינה ו"ציפור קטנה בלב" כשהיא כבר במיטה, בלחש לפני שהיא נרדמת.

התיישבתי אחרי עוד ערב מלא בפעילות בבית וחשבתי עליו, הרי לא כל יום אתה יכול להגיד שאליל ילדותך הלך לעולמו. יגאל בשן היה בראש הרשימה שלי, וגם במבט לאחור אני חושב שזה הגיע לו. כשמסתכלים עליו, כשמקשיבים לקולו, כשקוראים את המילים ששר - מבינים בדיוק מה נגע בכל כך הרבה ילדים בגילי, ילדי שנות ה-80 וה-90.

אני לא זוכר הרבה משנות ילדותי, אבל שמעתי הרבה מהאנקדוטות המביכות האלה שאימא מספרת מדי פעם בשולחן המשפחתי. אחד הזיכרונות הוא ההתרגשות שלי כשהאזנתי ליגאל בשן, והכינוי שהדבקתי לו בגיל שנתיים-שלוש – "יגאל ביישן". "מסתבר שאתה לא היחיד שקראת לו ככה", סיפרה לי היום אימא שלי, "גם החברים שלו קראו לו ככה". ולא סתם. "אהבת אותו מאוד", היא סיפרה לי בהתרגשות, ונזכרה כיצד שרו לי בילדותי את "הופה היי".

הוא היה שם עם הפרצוף הביישן שלו לאורך כל הילדות שלי – מהשירה של הוריי, דרך מקלט הרדיו והפסטיגלים ועד הרגע שבו אני התחלתי לשיר לילדה שלי את מילות שיריו. גם בסוף ימיו, ברגעיו האחרונים, אני מקווה מאוד שהוא לפחות הלך לנו בידיעה שזה מה שהוא נתן לנו בחייו, וזה מה שהוא משאיר לאחר מותו. אני יודע, וזה יותר מחובה, יותר כמו הבטחה, שאעשה כל מה שאני יכול כדי להמשיך ולהשמיע ליובל שלי את השירים שלו.

בראייה של כמעט 30 שנה לאחור, מרגש אותי מאוד לשיר את השירים האלה לבתי. ירגש אותי אף יותר להסתכל על בתי שרה את שירך לילדיה בעוד 30 שנה. יגאל ביישן שלי, בשם כל הילדים שגדלו עליך בעבר ובהווה, תודה לך על היצירות המופלאות. נוח על משכבך בשלום.