במאמרו, "הימין החדש באמת" (01.01.2019), פתח אורי הייטנר באבחנה מדויקת: "יש בישראל ימין חדש, חדש באמת. והוא נמצא בליכוד". מאמרו מסייע להבהיר כי איילת שקד ונפתלי בנט מנסים לתבוע בעלות ולהפיק רווחים פוליטיים ממהפכה רעיונית ותרבותית הגדולה בהרבה ממידותיהם. אולם לשיטת הייטנר מדובר בשינוי לרעה, שכן הימין החדש הוא "ימין רדיקלי שהפנה עורף לאידיאולוגיה של תנועת ז'בוטינסקי, לליכוד של בגין ושמיר".
האם כל ניסיון לשינוי מוקדי הכוח הוא מתקפה רדיקלית על שלטון החוק? הבל. זהו דיון חיוני ואלמנטרי, המתרחש בכל דמוקרטיה ביחס לאיזונים הראויים בין רשויות השלטון. מדוע מצופה מאיתנו להכפיף ראשינו בהכנעה בפני קנקן ממותג, המתיימר לייצג את שלטון החוק, ולהתעלם מהמהות הדורסנית שבו ומכך שהמהפכה השיפוטית סותרת את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית?
מתנגדי הליכוד ממציאים עיקרי אמונה מקודשים, העוברים באופן שושלתי מז'בוטינסקי, דרך בגין ושמיר ועד בני בגין ורובי ריבלין. אלו עיקרי אמונה, הרואים בכל ניסיון לערעור ההגמוניה של השמאל במוקדי הכוח פגיעה בקודש הקודשים של הממלכתיות המדומה. אבל מדובר בשקר כפול: הם לא מייצגים את משנת ז'בוטינסקי ואינם ליברליים.
המעוניין להבין את העמדה הליברלית האמיתית ביחס ליחסי הרשויות במדינה דמוקרטית, אכן צריך לחזור לז'בוטינסקי ולא לעצור בבגין. ז'בוטינסקי היה ליברל קלאסי, שיותר מכל חשש מהענקת סמכויות מופרזות לגוף שלטוני כלשהו, גם אם אלו היושבים בו רואים עצמם נאורים ומתקדמים.
ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לעריצות הרוב, אך שלל לא פחות את החלפת עריצות הרוב בעריצות המיעוט, תוך הענקת סמכויות כפייה לקבוצה מצומצמת שאינה נבחרת באופן דמוקרטי. דעתו על האקטיביזם השיפוטי מתבטאת בדברים שכתב ב־1929: "והנה אצלנו תומכות מפלגות הפועלים בשינוי משטר, המתנגד לכל עקרוני הדמוקרטיה. הן תומכות במשטר שיגביל את זכויות הקונגרס הציוני הנבחר על פי זכות הבחירה הכללית, השווה והישירה, וימסור את ההשפעה המכרעת בידי עשירים, שאינם רוצים להיבחר באופן דמוקרטי ואינם רוצים לשאת בשום אחריות לפני שום מוסד דמוקרטי. 'שמאל'? אפילו בשורות הליברליזם המתון אין מקום למפלגות הללו, זוהי ריאקציה ברורה וחשופה".
בנאום באותה שנה אמר: "בהמוני העם אנו מאמינים, ומאמינים אנו גם בקונטרולה העממית, בהשפעה המטהרת של העם הבוחר והמפטר את נבחריו כרצונו. אבל, למסור את הסוכנות בידי חוג מצומצם, בלתי תלוי בשום בחירה אמיתית, ובלתי ציוני על פי טבעו, זוהי סכנה לציונות, אשר נגדה נילחם ברגע זה ובכל רגע אחר".
הייטנר מציג את הביקורת הימנית על חקירות ראש הממשלה כ"ניגודה של השקפה דמוקרטית וממלכתית". כפי שראינו, ז'בוטינסקי הבין היטב כי הכוח משחית; ומכיוון שכך, הדרך להבטיח מקסימום חירות אינה הענקת כוח בלתי מוגבל לאלו המציגים עצמם כ"לוחמים בשחיתות", אלא להנהיג משטר איזונים ובלמים תוך פיקוח ובקרה על כל מוקדי הכוח בממשל - בהקשר שלנו, גם על אגף החקירות והפרקליטות.
גם יצחק שמיר לא היה מקבל אוליגרכיה מתנשאת המתיימרת לאחוז במונופול על הערכים ועל מוקדי הכוח. ודאי שהיה מתחלחל מאלו המיישרים קו בעיוורון עם תהליכים מסוכנים, דוגמת מסע הציד ותפירת התיקים שמפעילים המשטרה וגורמים בפרקליטות נגד נתניהו. שמיר, איש הפוליטיקה הריאלית, ודאי שלא היה מתחסד וטהרן. די אם נזכיר את קביעתו האלמותית שלפיה "למען ארץ ישראל מותר לשקר", ואת פרשת ההסכם עם יובל נאמן, שהפר תוך שקרא לנאמן לתלות את ההסכם במוזיאון.
ז'בוטינסקי לימד אותנו לא לעמוד דום כשיריב ערמומי משמיע את ההמנון, בעוד הוא מכייס את הנוכחים. הימין המתהווה בתקופה זו, נאמן לא פחות מנסיכי הליכוד למהות הציונות ולעיקריה ולליברליזם ולמשנת ז'בוטינסקי.
